ענן מסע

ילדים, מי שהזדמן לו פעם לבקר בפילהרמונית (לא לעבור לידה) אלא לבקר, לשבת על המושב הסדיסטי ולהתמכר לצלילים יודע שזאת חוויה מיוחדת, התיאום בין הנגנים וההרמוניה של היצירה הם רגעי קסם של ממש.

אבל מה שיפה בפילהרמונית זה לאו דווקא המופעים אלא החזרות.
במקום האנכרוניסטי הזה שנדמה שאין בינו לבין הבדס"ם כלום ולא מאומה.
דווקא כאן אני מקבלת את השיעורים הכי מדהימים על שליטה.

הדינאמיקה בין המנצח לבין הנגנים.

הם השקיעו מעצמם שנים, שעות של נגינה, למידה, ואימונים מפרכים, גם כשהרגישו שהם לא יכולים יותר. אבל הדיבוק הזה, הכמיהה שלהם, לא אפשרה להם להפסיק.

כמה מאיתנו כמהים להגיע לשלמות הזאת בבדס"ם? כמה אנרגיה, זמן ומשאבים חלקינו משקיעים יום ביומו למען המטרה שהצבנו בפנינו (בין אם מדובר על חיפוש פרטנר או שיפור מיומנות בתחום הבדס"ם) ?

גם המנצח וגם הנגנים התכנסו באולם החזרות במטרה אחת... לנגן את היצירה ולהביאה לידי שלמות.

אבל הדרך.... אין ספק שמהדרך הזאת אפשר ללמוד מה היא שליטה.

ברור לנגני התזמורת שהמנצח מכוון את הנגינה שלהם ולא הם.
ברור להם שגם אם הם היו מבצעים את האקורד הזה אחרת, הם יבצעו אותו כמו שהוא החליט. ההבנה הטבעית הזאת, ללכת אחרי השרביט שלו, מקסימה אותי.
מדי פעם הוא עוצר אותם, מעיר הערה או מבקש שינגנו אחרת, הכל בשקט, אין לו צורך להראות להם למי הם צריכים להישמע.
הם מנגנים, היצירה מתחילה לרקום עור וגידים ואז הוא עוצר אותם שוב, רוצה שיבצעו את הקטע בדיוק כפי שהוא רוצה, ושוב מתחילים הצלילים ושוב הוא עוצר וככה עשרות פעמים עד שהצליל מושלם בעיניו.
אין מאבקי כוחות, אין אגו, אין קרב מוחות, אלא פשוט מנגנים, פעם אחר פעם, את הצליל החשוב הזה שבעיני המנצח הוא צריך להגיע לידי שלמות.

המנצח - כשמביטים בתנועות שלו מבינים שאין באמת שליטה נכונה... יש פשוט שליטה.
הדרישות של מנצח האוסטרי יהיו שונות משל הקנדי.. כל אחד מהם ירצה שהיצירה תהיה כך ובשום פנים ואופן לא אחרת, אפילו התנועות שלהם שונות זו מזו.

הנגנים אינם שופטים את האוסטרי ואומרים שרק הקנדי אמיתי והוא מזויף.
עבורם כל אחד מהמנצחים הוא האמיתי ובעל השליטה המוחלטת על העולם שלו – היצירה.

כמה פעמים אנחנו מתיימרים להגדיר מי הוא שולט/נשלט אמיתי ... ? והשאלה העיקרית בשביל מה בעצם ?

כמה פעמים משחקי אגו וכוחות הורסים את הדבר לשמו התכנסנו כאן ?
כמה פעמים איננו מסוגלים להעביר שליטה רק כי בסתר ליבנו אנו מאמינים שאנחנו טובים יותר? כמה שולטים ושולטות נאלצים מידי יום לשחק את משחקי המוח/כוח מול הנשלט/ת רק כדי להעמיד אותו/ה במקום?

למה היצירה המוגמרת בפילהרמונית מרוממת את הנפש ואילו השהיה כאן הרבה פעמים מביאה רק לידי גועל ותסכול ?

מבקרי "אומנות" (או שמה אוננות?) בכלוב דואגים לעדכן אותי מידי פעם במידע "מעניין" שמזבל לי את תיבת ההודעות :

"את חיה בסרט.. אם את אמיתית אז צרי קשר (כאן המספרים מתחלפים).."
"אינני חושב שתמצאי את מה שאת רוצה אבל אני .... לא יכול להיות מתאים לך כי ... אבל אם את רוצה אשמח ... (מספרים)"

אחסוך את שיכתוב המלל הזה ואזכיר למבקרים מלומדים שכמותם שבממלכה שלי אני הקובעת.
והיצירה תהיה בדיוק כמו שאני רוצה ולא בערך או כמעט.
עוד לא הבנתם שאין בכוונתי להוכיח לכם שאני אמיתית? מבחינתי זאת ההקרנה הפרטית של הסרט שלי ואינכם רצויים שם אפילו בזמן ההפסקה.

אל תזבלו לי את תיבת ההודעות, לוקח הרבה יותר זמן לכתוב מאשר לסנן (ניסיון נגינה של הרבה שנים). לא חבל על הזמן? בעיקר שלכם אגב,כי אני במילא שורצת כאן כל היום ולא עושה כלום חוץ מלהתחזות לשולטת מקרה סעד (אחרת איך תסבירו אם ההודעות שכוללות הצעות, מספרים וסמלי מט"ח שונים?)

מחר אספר לכם כמה מזיק להיות עצלן.
עד כאן השיעור ילדים.

* לאחר שהנשלט שלי קרא את הפוסט, הוא שאל :
"אלוהים שלי, את ..את מכל הבריות תספרי על נזקי העצלנות ?"
אז במחשבה שנייה...אולי מחר אספר לכם על נזקי העישון.