electric channel

היה בערך לפנות בוקר ,עדיין חשוך אבל לא לילה ,קצת אור הציץ מבין העננים,אבל עדיין לא היה בוקר .התקדמנו בין הרחובות של הבניינים הישנים והאפורים שעמדו על האדמה ויכלו לספר על הרבה אבל בחרו לשתוק,כרגיל בעיר הקטנה הזו תמיד היינו מסתובבים עד אור הבוקר בחיפוש .הסתכלתי על אלעד שהתקדם בהליכה המופנמת שלו , השער הארוך היה כווילון המתנופף ברוח ומרשה לך להציץ לתוך ההתרחשות שקורה שם בפנים,הוא חייך לי במבט ,"תראו איזה גודל "אמרה טלי וכולם הבחינו במבנה מברזל שכנראה היה אמור להפוך לבניין של שמונה קומות בעוד כמה חודשים,כולם ישר רצו כדי להתקרב ,"יש מצב שאנחנו מצליחים לתפס על זה?"החלפנו מבטים,לא קיבלתי תשובה וכולם החליטו שהם רוצים לנסות ...לא יודעת מה דחף אותי להתחיל לתפס על הצלעות הקרות האלו ,אול חוסר אכפתיות של הבוקר והעייפות מחוסר של שינה גרמה לי להפוך את עצמי לאיש עכביש .
טיפסתי למעלה הרגשתי שחווה איזו הרגשת תמימות שמרשה לי לשכוח מהעובדה שיש לי פחד גבהים ,לא היה לי אכפת מה יכול לקרות בעוד כמה שניות עם יסתכל למטה ויגלה שהרגליים שלי מנותקים מהקרקע ויכולים להחליק מהברזל בכל רגע. מבין הצלעות שהיו כולן באותו עובי ,אותו צבע וכמובן הריח , הבוקר כבר התחיל להתעורר וכמו בכל בוקר הטל הראשוני מילא עת ארץ ישראל בכל רחביה ,הוא תמיד היה מגיע באותה שעה בדיוק ותמיד היה מתמיד ,אפילו הצלחתי לקנא ביכולת ההתמדה והדיוק שלו,באיזה סוג של שעון הוא משתמש כדי שאף בעם לא ישכח להגיע בזמן.הטיפות הזעירות אלו היו כל כך בתוליות שאי אפשר היה לאשים אותן בסכנה ,הם נצנצו על הברזל כמו רסיסים קטנים וחדים שיכולים שחתוך את בשרך בכל רגע ,התחושה של הסכנה המתקרבת החלה לחלח לתוך התודעה שלנו .
"טוב נראה לי שפה אפשר לעצור ולשבת"
התיישבו בגובה של הקומה השישית והרגליים שלנו התעופפו כלפי מטה , הכול היה כל כך חסר הגיון הייתה זו הרגשה שתמיד גרמה לי להרגיש כל כך בנוח עם עצמי
ועם העולם שסובב אותי על פני הקרקע ,
אבל הפעם הייתי רוצה להסכים עם אימי ששמרה על המהלך ההגיוני של הדברים.
החלל החדש אשר המוח העייף שלי לא הצליח לפרש,
גרם לי להרגשה של אסטרונאוט אשר עף לחלל החיצון ושכח את החללית שלו בבית.חבל שכך,נראה כי עם החללית שלו היה מרגיש הרבה יותר נוח .
ישבנו שם בתוך שלד ענק של בניין ,כאשר אנחנו רגילים לא לראות דרך הקירות של בייתנו ועם רוצים לתת לרוח להיכנס אז פותחים חלון ,בהחלט שכאן המצב היה שונה ,הקור והלחות ,
לא הייתה שום דרך להימלט ממנה או להגן בפניה
פשוט נהפכנו לחלק מהאובייקטים הנמצאים מחוץ לקופסאות השימורים האנושיים שנקראים דירות, עם היינו מסוגלים להתקיים גם בסביבה כזו ,כלומר
בתוך בניין מהסוג הזה,נראה כי רוחנו הייתה באופן מוזר מרגישה הרבה יותר חופשייה ומאוזנת כי הייתה מחוברת יותר לאוויר ולשינוי השעות של היום.הבחנתי ברעידות קטנות ,היה זה אלעד החליט לרדת אל הקרקע מאחר שגילה את התסמינים של פחד גבהים מתעצמים,כולנו התעוררנו קצת מתוך המחשבות קלטנו שקומה שישית היא המקום האולטימטיבי לתופסת גבהים,הסתכלתי למטה והבחנתי שאלעד יכול ללכת על פני השטח בזה הרגע הבנתי כמה גבוה אני נמצאת,הסתכלתי על הידיים,ראיתי שהן רועדות,הרגשתי בזרמים קרים ומחושמלים העוברים לי בעור
ונכנסים לתוך הפנים של המוח,טלי שהייתה קרובה עליי ראתה שהמציאות נוזלת לי מהידיים ,הבנתי שנכנסתי למצב של פאניקה מה שאומר שהסיכויים שלי להתרסק בזה הרגע עברו את החצי,ככול שהייתי מבינה את הפחד שלי מליפול כך הייתי מבינה יותר את הרצון שלי והתשוקה לתהום שמתחת לרגליי,כל כך רציתי להשתחרר ופשוט להרפות .המוח שלי נלחם נגדי ,
מסתכלת למטה וכאילו מהופנטת מהפרספקטיבה שמוצגת לעיניי,רוצה לשחרר ידיים התהום ממגנט אותי אליו,אני מרגישה איך היד שעליה נשענתי דוחפת אותי קדימה והרגל שמתעופפת ונפגשת עם הברזל בחרה להיות רפויה ולא להחזיק את גופי ,
הפאניקה כל כך התחזקה,כבר לא הייתי ברשות עצמי ,התעוורתי לחלוטין מהפחד
דמעות והזרמים החשמליים מילאו את כל הגוף , עוד רגע אני יתרסק, פותחת עיניים ומגלה את הקירות הלבנות שלא היו קיימות לפני רגע בדיוק,הדמעות נהפכו לטיפות זעה קרה על המצח כאילו התקררו מהקור שבחוץ,
והזרמים החשמליים גרמו לכיווץ שרירים .