הגיגים

ראיתי אותה כשהגיעה, נכון שבסוף החופש הגדול התכנסנו כולנו והיא היתה,
חיכיתי שתגיע בתחילת השנה
הסתובבה בין התלמידים והתלמידות בכיתה שלה,
קצת חסרת בטחון, קצת לא ברור לה מה ואיפה ולמה
היתה קטנטנת, אני אוהב קטנטנות.
כמעט כל שבוע היינו נפגשים ומדברים
היה לא קל, ראיתי לה בעיניים, ראתה לי את ההשפעה
בכל פעם שקבענו פגישה היתה מגיעה, תמיד הזכירה לי גורה
שמחה כזו להפגש, כמעט מקשקשת בזנב מרוב שמחה ורצון לרצות ולהיות נחמדה.
שלש שנים שרציתי... אבל איך אפשר?
גדלה, התפתחה, תפסה בטחון במקומה, התלמידים בכיתה כבר הביטו בה אחרת
וכל שבוע... היא קשקשה בזנב, אני רציתי להניח קולר על צוארה, אבל איך אפשר?
ואז... בטכס סיום השנה, נפגשנו.
אני עם אישתי, היא עם בעלה...
תגיע מחר לעזור היא שאלה?
כמובן
למחרת , בכיתה ההיא שבה בילתה ביתי שלש שנים...
מאחורי דלת סגורה
עמדה מולי,
שלך אני, היא לחשה
ירדה על הברכיים, הביטה למעלה ושאלה
מותר?
רגע, עניתי... הנחתי על צוארה את הקולר
...