זה זמן רב שמקננת בי מין תחושה של שינוי מתחייב.
ההרגשה הזו שאתה מסתכל בראי וכבר לא מזהה את עצמך.
שהשתנית כל כך שאתה כבר לא זוכר מי ומה היית רק לפני שנים אחדות.
והדמות שבמראה מעוררת בי אי נוחות.
הייתכן שנעשתי רך מדי, קל מדי, מתחשב מדי, אדיב, חייכן, תומך ומבין.
הזנחתי את עצמי, נתתי לאש הפנימית לדעוך, השקטתי את יללת הזאבים, כלאתי את המפלצות והשדים.
קיבלתי כל מה שבא בהבנה. זרמתי, התבגרתי, נחלשתי.
וההתעוררות קשה. וכואבת.
אבל זה הזמן לאמור לא עוד:
החלטות חדשות ישנות:
No More Mister Nice Guy
המפלצת חוזרת.
שיבתו של אדון הכאב והסבל.
הלהבה שכבתה נדלקה מחדש. והאש בוערת ותכלה כל מה שבדרכה.
תם עידן הפשרות, ההבנה, הוויתור.
כעת זו הדרך שלי, מה שאני רוצה, איך שאני רוצה.
וכל השאר יפנו דרכם או ירמסו תחת מגפי.
לא עוד להגיש את הלחי השניה, אלא זרוע חזקה, מבט תקיף ורצון פלדה.
ומעל הכל ההכרה בעליונות הצורך האישי, על טובת הכלל והפרט שהוא לא אני!
ראו הוזהרתם!
חזרתי ואני רע יותר מאי פעם...
לפני 16 שנים. 3 במאי 2008 בשעה 15:23
