הפוסט הקודם הייתה פתיחה לפוסט הזה.
בזמן האחרון הייתי מעורב בכמה שרשורים בוויכוחים עם אנשים רק בגלל שהם עשו את הדבר הכי שנוא עלי.
הם מינו את עצמם למשטרת המחשבות.
מאז שהייתי קטן ועד היום החלק ששנאתי בארוחות החג המשפחתיות זו השאלה של הסבתא הפולניה למה לא אכלת את זה, למה לא טעמת מההוא, אויי בקושי אכלת (למרות שתקעתי ארוחה לשבוע באותו ערב) או מה אתה לא אוהב קיגל ברוטב שום ולקרדה (בטון פגוע).
היה משגע אותי ההתערבות בצלחת של אנשים אחרים.
מה שקורה פה לפעמים זה שאנשים מעלים נושאים טעונים יותר או פחות ,או חושפים סיפור, וידוי או פנטזיה. ופתאום משום מקום צצה לה משטרת המחשבות, הרשות השופטת הפוסלת והמדרגת, שמכתיבה לכולם מה נכון וראוי, מה מותר ואסור, מה ראוי ומה לא.
אלה האנשים ששכחו שפה בעולם שלנו הבדס"מ שלי הוא לא הבדס"מ שלך.
שבאהבה אין חוקים ובבדס"מ בכלל זה מערב פרוע.
שיש משהו מגעיל שמאוד מושך אנשים אחרים,
שיש משהו מסוכן, שלאחרים הוא בטוח,
שמה שמתאים לאחת לא מתאים לאחרת.
ואותם אנשים מנסים לעשות את מה שהכי שנוא עליהם שעושים להם וזה לבקר ולשלול את כולם רק כי הם לא רואים את התמונה כמוהם.
אנשים שכחו את המושג חיה ותן לחיות.
ויותר מזה הם שכחו את המושג מה ששנוא עליך על תעשה לחברך.
הרגע שאנשים אלו יהפכו למסה מהותית יהיה זה הרגע שמקהילה ליברלית נהפוך לחברה פוריטנית.
ואז מה בעצם השגנו?
לפני 16 שנים. 22 במאי 2008 בשעה 18:16
