אני ער יותר מדי בזמן האחרון וזה גורם לי לשוטט במקומות ופינות נידחים.
זה הביא אותי לקרוא שרשור עתיק מלפני שנתיים שהיה מאוד טעון אמוציונלית.
המון דמויות, חברים, מכרים, אויבים היו בו.
ואני לא , נעדרתי באותם ימים, כנראה חלק מתקופת הפרישה שלי...
ואני שמח שלא הייתי חלק מאותו ויכוח, ועדיין קראתי את כולו ונמלאתי עצב.
עצב כפול כי הרבה אנשים שהכרתי נפגעו שם, נפגעו באמת.
וכי ידעתי באותו רגע שלו הייתי משתתף אז בדיון הייתי חוטא גם אני ובלי להתכוון פוגע.
אני יודע זאת כי רק כשנה לפני זה עשיתי זאת גם במקום אחר, היתי נחרץ מדי לגזור דין.
אטום מדי לכאב של אחרים ומרותק למטרה אחת, מתעלם מהנזק לסביבה.
מדהים מה פרספקטיבה של זמן יכולה לעשות.
ועדין התמלאתי עצב, אולי אני נעשה רגיש יותר עם השנים, כאב לי לראות מה נעשה שם, עד
כמה אכזרים יכולים אנשים להיות. כמה אפשר לכתוש אנשים עד עפר. לחטט להם בחיים, בפצעים.
זה עשה אותי עצוב ומהורהר, וגרם לי לתהות שוב למה לעזאזל אני כותב פה או בכל מקום אחר.
וזה גרם לי לחשוב שאם זה עשה לי רע לחפור בעבר שהוא רק פוסט בכלוב,
אני לא רוצה לחשוב כמה רע יהיה לחפור בעבר שבנשמה ובהיסטוריה האישית שלי...
לפני 16 שנים. 20 באוקטובר 2008 בשעה 2:45
