מסתבר שזוג שהכרתי דרך חברים נפרד,
אחרי שהיו המון זמן יחד והחליטו להדק את הקשר ולגור יחד ... פתאום פוף...
וכולם "נורא" מופתעים. (חוץ ממני כמובן, וזה לא בגלל הציניות הפסימיסטית החיננית שלי). וזה מצטרף לרשימה ארוכה של פרדות וגרושים "כאילו" לא צופויים.
וזה הרי כל כך צפוי ושקוף. ואחרי ההקדמה הצולעת הזו גם מביא לתבונה שאני תמיד חולק עם כל ה"מופתעים" למיניהם
הבעיה העיקרית של אנשים זה שהם לא יודעים לחיות זה לצד זה. אלא רק זה בתוך זה.
כל עוד זה במינונים קצובים, ויש הפרדה פיזית של זמן ומקום אז זה נסבל. וכל הפגמים מוסווים.
אבל שמעצימים את כמות המגע היומיומי, מי שלא חכם מספיק, חזק מספיק, נבון מספיק להכיר בבעיה , מחליק למצב החיים בתוך חיים. ולרוב זה נגמר בעצבים מרוטים ושנאה. כעס משתלטנות וחדירה ועיוות החיים.
כל הזוגות המאושרים שהכרתי היו אלו שלמדו לחיות זה לצד זה בלי להפריע אחד לשני להיות מי שהוא היה מלכתחילה.
ואני כותב את זה פשוט כי כרגע סיימתי חצי שעה של שיחה שבה טחנו לי את המוח כשהמשפט החוזר היה "אני לא מאמין ש..."
אז אני כן מאמין ש...
ציני שכמותי
לפני 14 שנים. 2 במרץ 2010 בשעה 0:13
