הצד המיסתורי האפל שלי....

האמת יצאתי למועדון,ללא צפיות מיוחדות,ללא התרגשות של מה יקרה,חיה בסרט תמיד אומרת לי,שאני מכירה תמיד אנשים שמראש יודעת שהם יאכזבו אותי,כאילו שממתינה להם בפינה,לתפוס אותם על איזו שהיא מעילה,ולו הקטנה ביותר,תסמכו עלי שאדאג להפוך אותה לקסטרופה הנכונה,במידת הצורך,אולי זה נכון,ואולי לא צריכה להאמין כל כך,בכנות של אנשים,שמתיימרים לשחק לי אותה הגוני נפש,או שהם צדיקים,הרי בלב כל אחד יודע כמה צדיק הוא בנפשו,אז פאק את מי הם מרמים? את עצמם? כי אותי בטח ובטח שלא....
אני מציעה לכל הליצנים שבעולם להביט במראה ולהוריד את המסכה הצבועה,כי ברגע שתשטפו את הפנים,תגלו את עצמכם,אומנם ערומים,חשופים,ואולי קצת יותר חלשים,אבל כל אחד רואה את מה שהוא ראוי לו......
תביטו לעצמכם בעניים,תחדרו עמוק ללב,ותבינו ,כמה זה כואב,לא להכיר את עצמך ובשרך,כמה אדם יכול להפוך את עורו בין רגע....מצחיק אותי,אני שהתחלתי לפרוץ לאחרונה גבולות,האמת לא יודעת על מה ולמה...מודה בפני עצמי...טעיתי...ושוב טעיתי ושוב טעיתי.........
ופאק אני אומרת לעצמי,מתי אלמד? אולי לעולם לא? אולי הפעם הפנמתי משהו?אני מקווה שכן,כי אחרת,לא אוכל להמשיך הלאה במסע של עצמי,לתוך האני....

במועדון עשינו כיף חיים,תמיד לובשת את מסכת האושר,כי למי איכפת לעזעזל אם אתה עצוב,לאף אחד...אנשים אוהבים לראות אושר מול העניים....והאמת שגם אני,אנשים עצובים מדכאים אותי ומחלישים את כוחי,לכן בוחרת תמיד,להכיר אנשים בעייתים,שגם להם יש עצב בלב,אבל הם כמוני,מחייכים לעולם,ושמחים בחלקם,למרות הכל,ואף על פי......
היום עליתי לאבא,המצב החמיר,חזרתי שוב עצובה,ורציתי כל כך להזיל דמעה,ומישום מה,קפאה לי התחושה......שונאת את ההרגשה הזאת,מעיין ריקנות ושממה,כמו להיות במדבר,כולם מושטים לי מים,אבל בכל זאת בוחרת לא לשתות...
אבל תמיד מתוך כאב,שמתי לב,צמחתי להיות יותר גדולה,יותר חזקה,שולטת ,תמיד שולטת,ואולי זאת הבעיה.....