הצד המיסתורי האפל שלי....

היום יושבת במונית,נכנסת פצצה אמיתית,מביטה בי ,מחייכת לעברי,חשבתי שמכירה אותה,אז חייכתי בחזרה,התיישבה מאחרי,באמצע הנסיעה,מרגישה את ידה משחקת בתלתלי,לא הבנתי את פשר הדבר אבל זרמתי,עוד כמה דקות עוברות,ואני מרגישה את כף רגלה,מטיילת במורד רגליי,נו באמת עכשיו זה קצת הזוי,למיטב הבנתי,ממש לא הייתי י איתה מעולם במיטה,שיחקתי במשחק שלה,מתגרה בה בכוונה תחילה,רוצה לראות מה הגבול שלה,ככה מול אנשים,למזלי או למזלה,פתאום עלה למונית,כנראה ידיד שלה,הסתובבתי אליה,בחיוך שטני,ואמרתי"זהו נגמר לך החשק כבר"?
היא הסמיקה כמו עגבניה,ואני קרצתי לה בשובבות,וירדתי מהמונית,בטוחה שבפעם הבאה עוד יצא לי לפגוש אותה,ולצחוק על זה...
פוסעת בשביל הארוך במוביל לעבר מקום עבודתי,מחייכת לשמש ולציפוריים,מקבלת אס אמ אס.....
"מלכתי אני נוסע,אפשר לפגוש אותך לפני הנסיעה,? יום טוב"
מצב הרוח המשועשע נמחק לי מפרצופי בבת אחת,שוב נוסע? עוד לא הספיק לשים את צעדיו בארץ המובטחת,ושוב נסיעה ,ואני בדרכי לעבודה,מרגישה חלושה,וקצת חולה,שולחת לו בחזרה....
תגיע בשעה 12 לחדר האוכל,ניפגש שם,אתה אורח שלי כמובן.....
יום העבודה חולף לו במהירות,השעה 12 חולפת,ואין זכר,אין פון,אין כלום,לא מבינה,מתחילה לדאוג,השעה 13 מגיעה,וכבר מחליפה צבעים מרוב כעס,וחושבת איך שהוא ישלם לי על זה ובגדול,אבל בעצם מה זה שווה,גם ככה בקרוב הוא כבר לא יהיה....לפתע נכנס אדם,שזר פרחים גדול מסתיר את פניו,מתקרב אלי,שואל בקול צפצפני משהו,אפא חדר האוכל נמצא,אני מפנה אותו ,ואפילו לא שמה לב שזה הוא,פוסעת קצת כעוסה קצת עצובה,לכיוון חדר האוכל המרווח,
עולה במדרגות,מביטה ביצור המוזר עם הפרחים,ואז קולטת,שזה המטורף שלי,פשוט באותו רגע בא לי לרצוח אותו,תפסתי אותו בחוזקה באמה,ומשכתי אותו לנוחיות של הנשים,"זה בשבילי"? שאלתי כשחיוך ענק נסוך לי על הפנים.והוא מחייך לי בחזרה"כן מלכתי בשבילך"...אני לוקחת ממנו את הזר הענק,ובשיא הטבעיות מעיפה על פניו,בשיא הכוח שאפשר,סוטרת מצד לצד באטרף בלתי נישלט,כל הפרחים עפים לכל פינה,ומה שהיה נראה זר מרהיב,הפך לליכלוך גס ,שזרוק על הריצפה,אני דורכת עם נעלי העקב חזק יותר ,רומסת כל פרח בהנאה מרושעת,הוא פשוט עומד בהלם,לא מבין מה קרה לי,ולמה התגובה החריפה שלי,פניו סמוקות,והחשש שכל שניה תכנס איזו גברת ותראה את המהומה,החל להראות בעניו,"פנימה"פקדתי חזק בקול סמכותי,אוספת כמה פרחים מרוסקים מהריצפה,והוא נכנס לתא השירותים,בעניו מבט חושש ממה שעומד לבוא,הוא מכיר אותי בשעת זעם,אני משתנה,הופכת להיות דמות אפלה,דוחפת לתוך פיו את הפרחים המרוסקים"תבלע"פוקדת,מסננת במבט קשוח ואטום,"זה עונש,על כך שנתת למלכתך שעת דאגה,"תופסת בשערו בחוזקה,מתה להשפיל אותו,לגרום לו לסבול,אבל הפעם לא יכולה,הפעם אני פשוט מוותרת,מצמידה אותו חזק אלי,מחבקת חזק ללב,ומוחה דמעה חמה.....