הבלוג של אלישבע

אני בעלי והילד הולכים יד ביד, כל מי שיסתכל מהצד יראה משפחה מאושרת, רק אנחנו יודעים שזה כבר מזמן לא ככה. אנחנו עוברים ליד חנות תכשיטים, הוא שותק, אבל אני בטוחה שהוא זוכר ששם קנינו את טבעות הנישואין שלנו. את שלי אני איבדתי לפני כמעט שנתיים, והוא השאיר את שלו בקופסת התכשיטים בבית, כשעזב. במשך שעה אולי, אנחנו "משחקים אותה" משפחה מאושרת, עד שהם נוסעים יחד, ואני נשארת לבד. אני ישר הולכת אל החנות כדי לראות אם הטבעות שבחרנו אז עוד קיימות שם, אבל בגלל השעה המאוחרת החנות כבר סגורה, ובחלון הראווה אין טבעות כלל.
היום אני לא רוצה שום רגש, מזה יש לי מספיק, היום אני רוצה סשן, גוף מיוזע שיכה בי בכוח עד שאשכח מי אני, גוף שיפשיט אותי מול אנשים, גוף שישפיל אותי, רק גוף, ובכלל לא מעניין אותי איזו נשמה תמצא בתוכו. אבל אצלי, הדברים אף פעם לא פשוטים, ותמיד כשאני מחפשת משהו, אני אמצא בדיוק את ההפך הגמור. חשבתי על זה, תכננתי, הפעם אני הציידת, או כך לפחות אני חושבת. אני מתקרבת אליו ומחכה רגע שיתפנה, הוא מתקרב אלי ומציע לי שתייה. "לא, תודה. אבל יש לי בקשה אחרת, אני רוצה סשן". הוא מופתע ברגע הראשון, אבל בסוף קיבלתי סשן, ועוד איזה סשן. הבעיה היא שזה לא היה רק סשן, משהו התחיל, וזה היה משהו כל כך נפלא ומדהים, כאילו הכל תוכנן מלמעלה.
אוי, מה יהיה אם האהבה הזאת, ככל שאני מנסה לברוח ממנה יותר, כך היא תופסת חזק יותר.