הבלוג של אלישבע

הוא היה בסדיר כשזה קרה, לקראת סוף השרות, נשארו לו רק כמה חודשים. הוא זוכר את הכל כמעט, מפורט עד כאב. הם היו שניים מאותו בסיס שהיה בו בימים האלה, שניהם בקבע, אחד נגד, ואחד קצין. הוא זוכר את זה במקטעים, איך הם משאירים אותו איתם עד מאוחר, עד שהם האחרונים להישאר שם. איך הוא מתכוון כבר ללכת למגורים להתקלח ולישון, והם פתאום מתנפלים עליו במכות ומשכיבים אותו.
והוא מרגיש את הזין של הקצין, כך הוא חושב, נכנס ויוצא, חודר עוד ועוד, ננעץ עמוק לתוכו, והכאב כל כך עצום, שהוא כבר מתפלל שיגרום לו להתעלף, שיפסיק כבר להרגיש, והוא מת לצרוח, מת לזעוק לקרוע את האוויר הדחוס בצעקה, להעיר את כל הבסיס, אבל הוא לא מסוגל, הסמרטוט המסריח שתקוע לו בפה חוסם אותו. והוא מרגיש איך הוא הופך לאישה, לנקבה לכלבה, איך גופו מחולל עד העצם, ואיך נשמתו מחוללת. לא יוכל יותר, מרגיש שכבר לא מסוגל, רוצה להעלם, למות, רק להפסיק את הכאב, הוא מתפלל שכבר יגמור בתוכו, לא אכפת לא כלום, רק שכבר יגמור ויצא ממנו. והוא יוצא מתוכו, והזין שלו מלוכלך בדם ובצואה, והוא צוחק אל החבר שלו, "זרוק איזה סמרטוט לנגב ממני את הטינופת שהכלבה השאירה עלי" והחבר בא לזרוק לו את החולצה שלו, אבל הוא אומר, "התכוונתי סמרטוט", והוא מושך בכוח את הבד שתקוע בפיו, ותוך כדי כך מכניס לו עוד שתי סטירות, ככה שהפרצוף שלו עף לצד, והוא מרגיש כבר איך העין מתחילה להתנפח, מכל המכות, ולפני שהו מבין מה קורה הזין המלוכלך שלו תקוע לו בפה. "תנקי טוב, כלבה, אני רוצה זין מצוחצח" והוא מוצץ. והטעם גורם לו לרצות להקיא, ואז אחרי חצי שעה, הוא שוכב לבד בחדר, הוא כבר לא בטוח מה קרה, מנסה להתלבש, לאסוף את עצמו. הוא יוצא החוצה ומיד מקיא. האוויר בחוץ מחניק, והוא מרגיש שהכל סוגר עליו, וכמה שהוא מנסה לנשום הוא לא מצליח, מרגיש שהוא נחנק. הוא גורר את עצמו למקלחות שוטף את עצמו. המים רותחים, והוא כמעט נכווה. הוא עומד מתחת לזרם, מחכה לתחושה של הניקיון שהוא כל כך אוהב אחרי יום קשה בשטח. זה לא בא, והוא ממשיך לעמוד מתחת לזרם, הוא מנסה לא לחשוב על כלום. "זה לא קרה, זה לא קרה" הוא משכנע את עצמו. המים החמים נגמרו כבר מזמן והוא ממשיך לעמוד מתחת לזרם, בשלב מסוים הרעידות של גופו כל כך חזקות שהוא בקושי מצליח להישאר על הרגליים. הוא סוגר את המים והזרם הקפוא מפסיק לשטוף את גופו. הוא הולך כמו מסומם ערום באמצע הבסיס הרדום, אף אחד לא מסתובב בשעות האלו, הוא לא חושב על זה בכלל, נכנס לחדר, שני החיילים שגרים איתו בחדר נושמים בכבדות, הוא נופל אל המיטה, אבל לא נרדם.
למחרת הוא עוזב למקום אחר, ככה זה יצא, הוא לא שמח לעזוב, לא נשאר בו מספיק רגש בשביל לשמוח. כשמגיע לבסיס החדש השלישה מעכבת אותו אצלה כשהוא עובר שם עם הטופס טיולים, שואלת עוד פרטים, חוקרת, מנסה ללכוד את המבט שלו, אבל המבט שלו כל הזמן מתרוצץ, לא קבוע על שום נקודה, כאילו מחפש משהו ולא מוצא, כאילו בורח, מגיע למקום מסתור ושוב בורח. היא ניסתה עוד כמה פעמים, בסוף שכב איתה, זה כל מה שיכול היה לתת לה, מניאק, היא אמרה עליו, שוכב וזורק, הוא פשוט לא יכול היה להמשיך לברוח המבט שלה שמנסה להסתכל לו בעיניים. השמועה שהוא מניאק זימנה לו עוד כמה זיונים חלולים עם בנות מהבסיס, הוא לא הרגיש כלום, וכבר העדיף לאונן מלהיות איתן.
חמש שנים אחר כך, ערב, הוא במשמרת במסעדה באילת, המארחת, שגם היא עוד לא התייאשה מלנסות להתחיל איתו מושיבה באחד השולחנות שלו גבר זקן, לדעתו, בשנות החמישים או השישים שלו, מטופח, אבל עם מבט עצוב. מבט? כבר הרבה זמן שהוא לא שם לב למבט של אף אחד שפגש. הוא לוקח הזמנה, ואחר כך מגיש לו. הגבר מאוד מנומס. בסוף הארוחה, ביחד עם הטיפ יש ניר עם מספר טלפון. הוא קיבל עשרות כאלו בזמן שעבד פה, תמיד היה משליך אותם ביחד עם שראיות האוכל. הוא מקפל את הפתק, ומכניס לכיס.
בשתיים בלילה הוא חוזר לדירה שלו, נכנס לחדר, בלי להעיר את השותף- בן אדם שמאז נכנס לדירה החליף איתו אולי 20 מילים. מהחדר הוא מחייג את המספר. אחרי 10 דקות שיחה הוא מנתק, והולך למקלחת. גם הלילה הוא לא נרדם, משהו מחזיר אותו לאז, ללילה ההוא לפני חמש שנים. למחרת בבוקר הוא הולך אליו, המשמרת במסעדה מתחילה רק אחר הצהריים, עובדה שהתחשב בה בבחירת העבודה הזו שפינתה לו שעות רבות. הוא נוסע בקטנוע שלו, מגיע לחרוב מגורים מסודר כזה, לא דומה לרחוב הרועש שהוא גר בו, חונה על המדרכה, וקושר את הקטנוע בשרשרת. הוא עולה במדרגות, קומה ראשונה על עמודים. על הדלת שלט קרמיקה משפחת נדלר. הוא נכנס פנימה שטיח, רהיטים כהים, וילונות בהרים, בית משפחה מטופח. על הקיר תמונות משפחתיות, הוא מזהה מבנה משפחתי, כנראה סבא וסבתא ילדים ונכדים. הוא מזהה את הסבא בתמונה, זה האיש מהמסעדה, כנראה שהתמונה צולמה לפני שנים אחדות. שואל את עצמו איפה האישה שהוא חובק בתמונה. הזקן, שכאילו מנחש את מחשבותיו אומר בקול שקט, "היא מתה לפני 7 שנים, סרטן, היא כבר מאוד סבלה בסוף, שמחתי שזה נגמר בשבילה." הוא כבר חושב איך מרגע שאשתו נפטרה הזקן הזה מזיין צעירים כמוהו כל הזמן, אבל הוא לא אומר כלום, וגם לא הולך. רק מחפש את עיני הזקן ומביט לתוכן לאט. "איך קראו לה?" הוא שואל בקול רך, מופתע מהיחס שלו אל הזקן הזה, האדם העלוב הזה. "לאה. היא הייתה אישה מאוד טובה, וגם חשבתי שאני אוהב אותה במשך זמן רב, אבל שיקרתי לעצמי ולה, לא הייתי מסוגל לאהוב אישה. הגיעה לה טוב ממני, למרות שתמיד כיבדתי והערכתי אותה, אף פעם לא נתתי לה אהבה ותשוקה שאישה צריכה לקבל. מעולם לא בגדתי בה", אמר הזקן בשקט, "אך אף פעם לא הייתי באמת איתה", הוא הסתכל לתוך עיניו במבט שקט ומבין, אך בינו חבין עצו סינן, "כן בטח, הסוטה הזקן..." ועדיין למרות שבתוכו כבר החל לשנוא אותו, הוא לא הלך. הם ישבו על ספת העור הכבדה דיברו ובעיקר שתקו. אחרי שבועיים הוא עבר לגור שם, היה חוזר מהמסעדה בלילה, ישן ובבוקר נמצא עם הזקן, שדאג לו וטיפל בו כמו בילד. עם הזמן רגש השנאה אל הזקן רק הלך והתגבר, הזקן היה כה עדין איתו. באחד הימים הזקן התיישב על המיטה לצידו והחל ללטף את גופו. הוא לא הופתע מכך, הסוטה הזקן, הרי כל הזמן הוא ידע מה הוא רוצה ממנו, נצלן זקן. אבל הוא לא זז ממקומו. הזקן רכן אליו ולאט הוא נשק לו על שפתיו. הזקן הפשיל את מכנסיו, והוא ראה את הזין שלו עומד. הוא קירב את שפתיו אליו לאט עד שנגעו מגע קל ביותר בקצה הזין של הזקן. הזקן נשכב לאחור, והוא נדחק אליו עם פיו, כמעט ובולע אותו, מתהדק עם שפתיו מסביבו ויונק אותו אליו. הגוף אומר דבר אחד, והשכל את היפוכו. הגוף חם ומשתוקק והראש מלא בשנאה ומחשבות על ניצול. אבל הוא לא הפסיק גם כשהזקן נרתע לאחור מעט כשהרגיש שהוא עומד לגמור בפיו, הוא ינק את כולו אליו ובלע אותו. הוא נכנס למקלחת נשטף מספר דקות, בראשו חושב על הזקן הסוטה שאל דירתו נקלע. הוא מריץ בראשו מחשבות מרושעות, מה יאמרו הנכדים בתמונה המשפחתית המאושרת, אם ידעו שסבא שלהם גומר בפה לצעיר שהוא רק מעט מעל גילם. בערב שוב הלך למשמרת במסעדה, וכשחזר הזקן כבר ישן, כרגיל, אך הפעם, שלא כהרגלו הוא פנה אל מיטתו של הזקן והעיר אותו משנתו. הוא לא ידע מה הוא רוצה ממנו, חשב אולי להגיד לו שהוא עוזב, שלא ייתן לו לנצל אותו כך שוב. הזקן פקח את עיניו וחייך כשראה אותו עומד מולו, עוד בבגדי העבודה. הזקן חיבק אותו וליטף לאט ובחום את גופו, הבגדים כמו נשרו ממנו מעצמם, הזקן לא הפשיט אותו, והוא בטח שלא רצה להתפשט ברגע הזה, הוא הרי בא להודיע לזקן על עזיבתו. הזקן פתח מגירה בשידה שליד המיטה, והוציא ממנה וזלין. הוא שימן אותו בעדינות וחדר אליו. לאט לאט, חדירה עדינה, ללא כל כאב, הוא הרגיש שהוא רוצה להיחדר עד עצמותיו, הרגיש שהוא רוצה שיחללו אותו. לא נשאר אצלו מה לחלל, הוא ידע את זה. הזקן זיין אותו בתנועות קצביות, תוך כדי שחיבק אותו וליטף את גבו. לבסוף גמר בתוכו.
כך זה המשיך חצי שנה אולי, הזקן הציע לו לנסוע איתו לחו"ל, לגור שם קצת. היה ברור לו שהוא לא הולך לנסוע עם הסוטה הזה לשום מקום, הוא הודיע לו שהוא עוזב את הדירה, ויום למחרת לקח את כל הדברים. כשיצא בפעם האחרונה הוא הסתכל שוב על הזקן, חשב להטיח בו את כל הדברים שהוא חשב עליו, לומר לו שלא יסלח לו על הדברים שעשה לו. אך כשהביט בעיניו הוא ראה שהן מוצפות במסך דמעות. בעודו פוסע לאט במורד המדרגות הוא הבין איך ניצל את הזקן בצורה הכי קשה שאפשר לנצל, איך חילל את נפשו, את חדר לתוכה. איך ניצל אותו כדי לשחזר את האונס, אך הפעם היה הוא האנס, היה שם ניצול והייתה שם שליטה והוא היה המנצל והשולט. והוא גם הבין איך הזקן גרם לו שוב להרגיש אחרי שכל רגש בו כבר מת.