הבלוג של אלישבע

אגדה – פעם היה נער יפה תואר ששמו נרקיס. כל הימים היה הולך אל האגם, להתבונן ביופיו. כל כך היה מוקסם מעצמו עד שיום אחד נפל לתוך האגם ומת בטביעה. במקום שטבע צמח ועלה פרח, וקראו את שמו נרקיס. כשנרקיס מת, הפך אגם התענוגות שלו מספל של מים מתוקים לספל של דמעות מלוחות, והאוריאדות – פיות ההרים – באו בבכי מן היער כדי לשיר לאגם ולנחמו. וכשראו שהאגם הפך מספל של מים מתוקים לספל של דמעות מלוחות, פרעו את שערן הירוק ואמרו לאגם: "אין אנו מתפלאות שאתה מתאבל כל כך על נרקיס, הן הוא היה יפה תואר כל כך..."
"האומנם היה נרקיס יפה תואר?" שאל האגם. "מי כמוך יודע זאת?" ענו האוריאדות. "לידנו תמיד עבר, אבל אותך היה מבקש, והיה שוכב על שפתך ומסתכל בך, ובמראה של מימיך היה משתקף יופיו."
והאגם ענה: "אבל אני אהבתי את נרקיס, כי בשעה שהיה שוכב על שפת המים ומסתכל בי, תמיד ראיתי איך במראה של עיניו משתקף יופיי שלי."

העיניים שלך הם ראי, ואני משתקפת בהן. אבל זה הרבה יותר מזה, הרבה יותר מלהשתמש בך כדי לראות את עצמי אהובה ויפה. המראה של עיניך לא רק מחזירה אלי את השתקפותי בעיניך, היא גם הופכת אותי לדבר שאתה רואה, למה שאתה רוצה שאהיה, למה שאני חולמת להיות, כל דבר שתבחר. אתה עושה בי קסמים, אני הופכת בשנייה למלכה, או לגרגר אבק. מביטה אל תוך עיניך ורואה את הקסם מתרחש, איך הפכתי מאישה לאלה, ומאלה לשפחה בהינף מבט. אני אוהבת להביט בעיניך, יותר מהכל, ואני אוהבת אותך.