כל מה שאני זקוק לו זה שניה של יחס. מבט, מילה ואני מיד במקום המרצה, המשרת, המשתוקק לבצע פקודות.
לפני כחודשיים היתה לי אינטרקציה עם מישהיא בחדר הכושר.
מישהיא קצת כוחנית ואגרסיבית שמיד גרמה לי לרצות לשרת אותה ולעשות עבורה.
הצעתי והיא הסכימה שאביא עבורה את המשקולות ואחזיר אותן למקום בסיום.
הרגשתי שזה נכון עבור שנינו והצעתי את שירותי גם לעתיד. החלפנו טלפונים.
בהמשך - מלא באנרגיה מהאינטרקציה איתה, האימון שלי היה מדהים. שלחתי לה הודעת תודה. היא לא הגיבה ואני בחרתי שלא לפנות שוב.
היום, אחרי חודשיים שלא ראיתי אותה, יצא לי לראות אותה שוב ממש לשניה. חלפנו זו על פני זה בכניסה לחדר הכושר. לא ידעתי שהיא בדרכה החוצה והצעתי את שירותי. היא לא מימשה את ההצעה. למרות המפגש המינימלי, גם הפעם האימון שלי היה מעולה וכלל העלאה של משקלים בחלק מהתרגילים. שוב הודיתי לה בהודעה והפעם הגיבה עם אימוג'י.
מתברר שאני זקוק לכל כך מעט. טיפה של תשומת לב ממנה, הסמכותית, הדומיננטית ואני מתמלא באנרגיה וחיות מעצם הדגשת פערי המעמדות ביננו.
אם היא רק היתה נוכחת בחיי קצת יותר. ממש טיפה, הייתי המאושר באדם.
אין לי מושג אם היא חושבת שאני סטוקר, סוטה או שזה פוגש אותה במקום נכון ומתאים.
לא רוצה לסכן את מה שקיים כרגע ולכן למרות צורך עז, נמנע מלפתוח את ליבי בפניה.
מייחל לראות אותה שוב...
