האיש הלא נכון

"דקה חצי טונה רבע עגבניות רבע זיתים..." הוא חוזר על פרטי ההזמנה ותגובה פבלובית מתחילה להתגבש בחלל הפה,

אני נותן זכות קדימה להולכי הרגל ומיד אחריהם (איך לא) חוצים בריצה אסי ועמוס, פרזנטורי הולמס פלייס, במכנס דפוק אותי זרחני

מינוס חולצה פלוס ריבועים , הפבלובית חוטפת זפטה שמש, בלוטות הרוק מייבבות, חרטה נרקמת, נשקל מנוי לשנה ככפרת עוונות,

או אז, רגע לפני התחדשות ב Fitbit ובקבוק מים, בסיפא דבריו מתגלה המוקדן כקול השפיות "...שבע דקות זה מוכן, תגיע".

הוא תמיד סגור אבל עכשיו כשיש סיבה לאוורר החלון השמאלי פתוח כמו גם הדלת, המצעים הוסרו המיטה מכווצת ל V ורוח פרצים בריח תכשירי ניקוי עושה בוילונות כבשלה. היא כבר לא כאן, כנראה אף פעם גם לא הייתה, בטח לא מרצונה. הביאו השכיבו הבטיחו הרגיעו נישקו והלכו, היא נשארה במיטה משקיפה אל הדלת מתחננת ללכת, אך ללא הועיל. האופציה לבחור הופקעה מידיה ומאותו רגע פרי חלציה נתנו את הטון גם אם זה בעיקר דרך הטלפון. היה דמיון קלוש בינה לבין דמותה בקולז' המשפחתי על לוח השעם, היכן הררי הקמטים? ולמה הופיעו דווקא פה ובכזו עוצמה? כאילו היה מדובר בשתי נשים שונות, אחת סבתא'לה עם קוקו קשת וחיוך קטן והשנייה כחושה שבירה מקומטת ומחורצת. מיעטה לדבר אך בעיקר מיעטה לאכול, "בגלל זה היא כאן" אמרו ולא הוסיפו. מקשישה רזה ל 30 ק"ג של עור ועצמות לקח בדיוק שנה, מה גרם לה לבחור בדרך נוראה זו? מה גרם לילדיה לא רק לעמוד מנגד בחוסר מעש אלא אף להתנגד לכל פתרון שהוצע ע"י הצוות תוך דקלום "זה מה שאמא רוצה"?, לו היו באים לבקר מעבר לארבעים דקות כל שישי שני אולי היו שומעים את "אל תתני לי למות" שנאמר לאנשים אחרים בזמנים אחרים, אבל הם לא והיא כן. כנראה גם זה לא היה משנה את גורלה כי כשהתרגום האמיתי ל"זה מה שאמא רוצה" הוא "זה מה שאנחנו רוצים", התוצאה היא אחת - מוות מיותר.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4589752,00.html

מה שוויה של תשובה ידועה מראש?

פות צר

לב גווע

פרונט מרשים

ארנק תפוח

ישבן דורש

שמוליק קודח

 אין כמו השפלה

הכי טוב להתרפס

כי בא לי

כי לא בא לו

כי למה לא

כי למה מי הוא

ומי היא

פלינג לרגע

אובססיה תמידית

ממוקדת מטרה

חסר גבולות

חצי חברים

אויבים משותפים

דרושה נהגת

דרוש נגר

דרושה כאביזר

וביזאר?

חצאי אמיתות

שלושת רבעי שקר

לא תעצרו?

או ש never say never?

אם התעוררת בחמש שלושים ושתיים אחרי שינה טובה, ומיהרת לתרגם את שרידי האור כשקיעה
ומכאן שפספסת את הצפירה וביקור בבתי עלמין והדבר היחיד שנותר לך הוא להרים טל' לסופר
מתוך תקווה כי הוא פתוח ושתספיק להתארגן לפני יום העצמאות
אל תתפלא כי הקול הבוקע מעברו השני של הקו לא יהיה של לודה מקופה ראשית אלא תאופיק המנקה
המבשר לך כי החנות פתוחה היום עד שלוש וחצי ושעכשיו בכלל 5:40 בבוקר.

יום הולדת שמח ילדה

המים נגמרו, החולצה ספוגה בזיעה כך גם המכנס והאפוד, הטלק שחולל פלאים בשפשופים של היום הראשון נכנע לאלה של האחרון, הצל בלשביה לא מספק את ההקלה המצופה ועייפות מתובלת בכמיהה ל "תנו ללכת הביתה, מספיק עם ההצגה הזו" מלווה אותי בחצי השעה האחרונה לסיום התרג"ד, שתכליתו תרגול הלקחים ממלחמת לבנון השניה. יש רגעים במילואים שממשיכים ללוות אותי גם אחרי, לרוב הבחירה אינה מודעת, המוח נתפס על משהו מצלם ושומר, אך לא הפעם. כשראיתי אותו לראשונה לפני למעלה מעשור לא חיבבתי אותו, הבאת פניו זעקה נצנצנות וראש קטן. מקו לאימון התחושה הראשונית זכתה לחיזוקים אך לא משהו גדול מספיק שיוכל להצדיק את האנטגוניזם הבוער כלפיו, עד ש..... הגיעה הפקודה האחרונה בתרגיל - "נסיגה חפוזה עם אלונקות", וכמו תמיד בשל מימדיו הצנועים נידב עצמו כ"פצוע" וחמק מטעמו המר\מתוק של נושא אלונקה, אך לכך כבר התרגלנו. עם חיוך מלא סיפוק הוריד את האפוד והמתין שיקשרו אותו. הנסיגה כבר החלה והאלונקה אי שם בתחילת הלשביה בנקודת כינוס, במקום להמתין שזו האחרונה תגיעה ש' מחליט לקחת אותו אחד על אחד אליה וכולנו מתקדמים לכיוון הבסיס. אחרי מספר מטרים בודדים שק תפוחי האדמה הגרום במיומנות של קופיף צמא בספארי, ומבלי לבקש רשות, שולח יד לאפודו של ש' שולף מימיה ומתחיל לשתות. בחלקיק שניה העייפות והכאב מתרגילים שנפרסו על פני 25 ק"מ ב 24 שעות בלי שינה עם 20 ק"ג על הגב הומרו לכעס שהתנקז לשפיץ נעל ימין ואיים להתפרץ לתוך ארובת עיינו של השרץ, ובכך לשלוח אותו מיד אחרי חדר מיון לוועדה רפואית שתפטור אותו ואותנו ממפגשים נוספים, כך יוכל להתחיל את הפוסט דוק שלו בארה"ב ללא נקיפות מצפון מ"החברה" שנשארו מאחור. בעודי מתחבט בין וולה למסובבת הרב כייס מסיים לשתות ומחזיר הכל למקום כאילו דבר לא קרה, ובאקורד צורם זה הסתיים שבוע של אסקפיזם.