לפני 15 שנים. 21 ביוני 2009 בשעה 13:57
לא במובן הדידקטי של המילה, אלא במובן החוויתי.
הבלוג שלי כאן וכל ההתנהלות שלי פה בקהילה, מזערית ככל שתהיה, מלמדת אותי ענווה.
ברוב הפינות של החיים, אני הוא טורף העל, זה שאין לו אויבים טבעיים. משכיל, נאה, גבוה, אשכנזי, עובד בהייטק, אישה וילד. ספסימנט מובחר של הבורגנות הישראלית.
ופה? פה אני עוד נשוי חרמן שמחפש זיונים, ועוד אחד עם כללי אתיקה שרירותיים שגורמים לו לעשות גם את זה בצורה מאוד מוגבלת. פה אני הישות שמוזכרת בצורה מפורשת בכרטיס של כל אישה, תחת הכותרת "לא לפנות!".
אני מתבוסס בענווה הזאת והיא טעימה לי כמו קינוח מסורתי של תרבות לא מוכרת, משהו לא מוכר אבל נעים. עד כה אני די מרוצה משהותי פה, והדממה בה היא שרויה.
