לפני 17 שנים. 27 באוגוסט 2007 בשעה 21:11
קורא שוב ושוב את הפוסט הקודם, חזק כל כך, עבר בי עבר בך:
לילו כבר ישנה ואני מדיר שינה מעיני, מאבד את הריכוז במאמץ לעצום אותן, להרגיע.
שוקל את האפשרות לתת לה הארכה בנסיונה המוצלח, רק לעוד שבוע נוסף.
מבלבל, מרטיט מעונג איבוד השליטה. מסירתו עד אובדן. האם שקלתי את תוצאותיו בלכתי אליו? הוליכתני שולל, שוללת חופש בחירתי לחשוב לנוע לבחור?!
כנראה שלא לגמרי.
רוצה אותה עוד ועוד. לטרוף הכל ושישאר למחר.
ככלב אמסטף מורעל, מושפל המתרצה לשבריר שניה וממתין לרגע הנכון לנגוס ביד המאכילה, ביד המלטפת והמכה.
אני הוא האדון, ראש הלהקה, ועלי חלה חובת ההוכחה בשנית. להחזיר עטרה ליושנה, לנשוך עד זוב דם וללקק את הפצעים.
לזיין את כלבתי היפייפיה, לגבות את חובה לגמירתי השניה, לערבב את תשוקותינו ולבסוף לרוות את צימאונה.
ברמה - שליח הירח ותפארתו לך קורא
