גם וגם

אני יושבת על הספה בבית של ברמה,
דמעות מחניקות לי את הגרון ומציפות לי את העיניים.
עלבון.
יושבת ובוהה בציור שלי שייצרתי פעם במיוחד עבורו, מתנה.
פתאום אני מבינה,
בהחלטה רגעית אני גוררת כיסא ומטפסת אל הארון הגבוה, אוספת משם צבעים ומכחולים.
מסירה את בד הציור הגדול מהקיר.
מערבבת צבעים על הפלטה,
יוצרת גוונים חדשים
טובלת מכחול
ומניחה את הצבע על הבד.

ברמה מסתכל עלי במבט נדהם ושואל-"מה את עושה?"
מקולו משתמע יותר- "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה!"
"מציירת" אני משיבה ומשתדלת לחייך חיוך עקום מבעד לדמעות.
"הציור הזה גמור!" הוא פוסק.

אני משפרת אותו, אני עושה אותו טוב יותר, פתאום אני מבינה איך לעשותו טוב יותר.

כבר כשציירתי אותו אי אז במיוחד עבורו, זו היתה יצירה רגשית מאוד עבורי, במבט מרוחק יותר, כשהתבוננתי בציור, לא יכולתי להתעלם מהזהירות שליוותה אותי אז, מצבעים מהולים בחששותי.
דוקא עכשיו, מתוך הכעס והעלבון אני מבינה מה יגרום לו להיות טוב באמת.
אני עומדת ומציירת,
בלי לחשוב,
בלי להשמר,
מתמזגת בצבע,
מתמזגת בתחושות.
בעוצמות.
באיזשהו שלב המכחולים לא מספקים אותי ואני עוברת לצייר עם האצבעות.
אני והציור נהיינו לאחד.
שנינו מרוחים בצבע.
אני מרגישה איך הרוגע מחלחל לתוכי מבעד לצבעים.
אני מקשיבה לברמה יוצר ומנגן מבעד לדלת החדר הסגורה, גם הוא השכיל לבחור בדרך להפרד מהכעס.
שנינו בחרנו, כל אחד בדרכו
דרך היצירה הפרטית שלו.

שלווה לגמרי, אני תוחבת פתק מתחת לדלת חדר הצלילים-

למה-
כי פתאום הבנתי איך לעשותו טוב יותר,
כי פתאום היה לי האומץ לתקן,
כי הייתי זקוקה לזה.

תודה שאפשרת.

}{

ולכל החרמנים,
אני מתנצלת, בפוסט הזה אין סקס(:
אני יודעת שסקס וצבע משתלבים נפלא,
ולו רק ברמה היה תופס אותי בלהט, מניח אותי על השולחן בינות למכחולים ולשפורפרות הצבע ומבצע בי זממו.(:

אבל מחמת צנעת הפרט כמובן,
אני חוסכת מכם הפעם את התיאור.