לפני 16 שנים. 20 בדצמבר 2007 בשעה 21:56
מסך התיאטרון נפתח לקול תשואות הקהל העומד על רגליו ומריע.
צמד השחקנים משתחווה שוב ושוב, לא יודע את נפשו מרוב אושר ותדהמה.
הם לא ציפו לכך, הקהל כן.
זו הייתה ההפתעה הגדולה.
מביטים זו בזה כדי לאשר כי אינם צללו לחלום הזוי אלא זו אכן המציאות
מציאות שלהם, אותה הם יצרו ביחד.
שריקות עידוד שילהבו אותם והם דילגו קלות, אוחזים זה בידו של זו, לקידמת הבמה
ממטירים חיוכי כוכבים מבויישים ומרעיפים נשיקות לאויר, לקהל שחיבק אותם.
מסנוורים מהתהילה המיידית ומהבזקי המצלמות פסעו לאחור.
המסך הכבד והאדום נסגר מעליהם.
שקט שרר כובש את הסערה שזה עתה התחוללה לנגד עינהם.
חושך.
לבסוף נותרו עם עצמם.
היא אספה את מעילה השמוט מהריצפה, את תיק האיפור שנרדם על האיצטבה ויצאה לגשם.
יודעת שהוא מחכה לה במונית הלילה, בסיימו את משמרתו הארוכה, ינהג אותה לביתם ללא מילים.
בר-מ-זל.
