גם וגם

ישנם 100 סיבות רציונאליות לאי חיבור אבל סיבה אחת מטאפיסית לחיבור. הנשמה.

קר ואנחנו מכורבלים, מתחממים מתשוקתנו.
לא קל להוציא אותנו מהמיטה. הגשם מקרקש על הגג הגלי והמרזב מציף.
על פי מה שקראנו בבלוג היא מאד מדוייקת.
עבורנו, באופן הסובייקטיבי שבו אנו קולטים, ברדארים האינטואיטיבים הזעירים שלנו.
בחוסר חשק נשלפנו מהפוך העוטף כדי להתחיל בהכנות.
מסיכה כובע ואיפור מרוגשים וסקרנים בדרכנו למסיבה.
מדברים סביב סביב, מקווים . לא יודע בדיוק איך להגדיר את התקווה, אולי זרימה?
לא. יש משהו במילה הזאת שיוצר אנטגוניזם.
ניצוץ. כן זו המילה. מקווים לניצוץ.
הניצוץ הוא האלמנט הראשוני, זה שגם את הקש היבש ביותר יבעיר בין רגע. יתן את החוויה המרגשת שהיינו שם מאז ומתמיד. ללא מחסומים וללא מבחנים מיותרים.
הניצוץ היה שם כל הזמן, עלינו היה רק לגלות אותו לקרוא אותה, להיכנס לראש שלה.
מה נותר?
להוריד את מאה הסיבות הרציונאליות שנבנו כמגננות ושכנעו מדוע לא.
רגע, ואם גם היא מפעילה את אותו מנגנון בריחה שבו מתאמצים לא לתקשר בכדי לא ליצור קירבה?
הניצוץ הזה חייב לפעול בשני הכיוונים.

הגענו למסיבה.
הדרינקים מרככים, המוסיקה מנענעת, השיחה זורמת.
אני מפסיק להתעלם ומרגיש לרגע שגם במקום הזה אני מסוגל להיות אני.
לא חייב לצלצל בפעמון של דלת השכנה ולברוח, אינפנטילי ככל שיהיה, התגובה מרתקת.
נצמד ללילו, מפלט של בטחון הדדי. ליטוף מצידה מהווה איתות של ביחד, תמשיך.
שתיהן מחליפות מבטים, מבטי חיבה לא מאיימים. סמני שאלה ללא בחינה מוקדמת.
זה מזיז בי משהו, משהו מתעורר לחיים.
רואה את האור בעיניים
ליטופים קלילים בקצות האצבעות, מגע כבדרך אגב, בין מכרים אהודים, קבלה אותנטית.
נגיעות סקרניות של משהו חדש, היא בך ואת בה.
אני כלווין קצת צופה, מעט מלווה ומנווט, הדבק שמחבר ומקשר.
מדמיין את ההמשך, יודע שגם אתן עושות אותו הדבר
אינטראקציה של שלושתנו חמה ומזמינה.

היא לא לבנה ולא שחורה
היא שמנה ורזה כמו שאנחנו אוהבים
היא ללא גיל וללא מעמד שיכול להיות מוגדר כנכון או מוסכם.
היא שולטת רכה ונשלטת סופנית
היא נשמה עם ניצוץ מדליק

מסתקרנת כמונו וכמהה כמונו, היא יודעת שזו היא.
"זאת אני" התנוססה הכותרת בשורה האדומה, מפליגה ברכות מוזמנת אל תוך החוויה.