גם וגם

חיפשנו אותך בפייסבוק, הם חוזרים ואומרים, שולחים קישורים שונים ומשונים.
"לא יכול להיות שאין לך דף בפייסבוק?" הם מרימים אלי גבה תמהה, משמע אני לא בפייסבוק אני לא קיימת.
"תפתחי כבר" הם מאיצים בי.
"אדם כמוך, עם עסקים כשלך, עם חשיפה כזו" .
והם מוסיפים ומספרים לי בהתלהבות על נפלאותיו של זה. על היכולת ליצור קשרים וחיבורים חובקי עולם.
ואני הופכת ומתהפכת. זה טוב בשבילי לעסקים, לאומנות. אני יודעת.
עוד כלי פרסומי, אני מנסה לשכנע את עצמי בטיעונים כבדי משקל.

אך האם אדע להיות חיננית, חיונית ותקשורתית, חביבה ומסבירת פנים?
האם באמת יהיה לי במה לשתף?
האם ארצה לשתף?
יהיה נחמד להעלות שם את הציורים שלי, אני מעלה טיעון משכנע בפני עצמי.
אוכל להציע מרכולתי לעולם במסווה של בלוג אישי.
אולי אוכל מדי פעם לשתף באיזו מחשבה רעננה על ספר שנגע בי מבפנים, או על שיח הפסיפלורה המבשיל בגני...
אוף...

ראיתי בלוג של מישהי שגרמה לי התרגשות.
היא אמנית הולנדית וצנחתי אל הבלוג שלה די במקרה. העושר הצורני והצבעוני והמילולי שלה, גרם לי למין אושר פנימי כזה. תחושה של התרוממות רוח, של התרחבות הלב.
כבר תקופה מסויימת מסתובבת בי מחשבה, אולי אעיז ואפתח גם אני בלוג אחר- "פינת המחשבות שלי". מן פינה כזו שאוכל לשתף בה בהגיגים ובצבעים. בציורים שלי, בדברים שאני אוהבת, שמרגשים אותי, שמטרידים או מצחיקים. פינה שאבחר להיות בה אני, ואולי אעיז אפילו להתבטא בה באופן חשוף, בלי לחשוש מה עין מזדמנת תחשוב עלי.
האם אצטייר כאינטליגנטית מספיק? רגישה מספיק? אמנית מספיק?
האם אספיק לעצמי להיות עצמי?
האם ההתרגשויות הקטנות שלי מרתקות מספיק כדי להיות מוצעות לכלל?
למה בעצם?
תהיתי לא פעם על הצורך הזה בחשיפה.
על הרצון שאחרים יראו ויקראו. על היכולת לשתף אנשים זרים. ואולי דוקא הזרות הזו לכאורה, מזמינה להתקרב ולפתוח דלתות אחרות. דלתות שנותרות סגורות כשאנחנו מסתובבים בחוץ.