גם וגם

עת רכן אל מיטת חוליה לנשק את עיניה התמות
ריחפה בגדולתה מעל נשמתו, חיזקה את אמונתו
עת דחק בחזהו הפחד לחצה את חזה אל ליבו, תקווה לכאבו
שחורה ונאווה באה במלוא אונה למלא את אונו

עד ימי דמי ימות תורתי
כי
אין ולא יהיה אחר למקומי

בד' אמותיה ד' ימים סיפקה מזור, מנוחה לנפשו המשוטטת
אספה אותו בטובה המופלא ללא גבול, השילה מחסום
ליטפתהו ברוך בתוכו, ריככתהו בקושיו העוטף
גילתה אוזן, פשקה מתק שיפתותיה על אוזנו, שארו
בתבונתה כי רבה, חמלה ולא חמדה.

עד ימי דמי ימות תורתי
כי
אין ולא יהיה אחר למקומי

ובאין אונותו להשיב, חיבק בעוצמתו הברוכה
מילותיו נותרו כבקיעים שבקיר, רמזים לסערה, גלדים מצולקים.
סחרחר ממחשבתה הישרה מנשיותה המתפרצת
ובמבט אחרון אל תוך עיניה המוכרות, בבת עינו
פרש בעניותו מענוותה.

(נכתב זה מכבר ומועלה לאויר הלילה.
לעיתים התובנות העמוקות ביותר מקבלות משמעות בשיחה מול הנשמה השחורה של עצמך
בה תמצא את הרכות ואת הקושי)

..........ומשכבר ריצה ועמד לעוף
מכר לה בכורתו בנזיד אפונים
בתמורה לכנף ותרמיל ובלחש דרש את ראשו הערוף
זלגו דמעותיה, תמסחית בת שנים
מולו העצימה מחסום העמיקה גיא
עד בלי די וברשעות שלא תועיל
פיזרה חידודים אורבי דרך ושביל.........

ולבסוף?
מצא הגורל את אותו, או שמא הוא ימצא את גורלו
ונשמתו השחורה את כאבו עוד תכיל

ברמה