תלוי בין חיים ומוות.
העצב מחלחל ומתפשט לו כמו אויר עכור שצובע את קרבי.
לא אכפת לי.
כך אני חוזר באוזניה שוב ושוב.
לא אכפת לי מכלום ומאף אחד ובעיקר לא אכפת לי מחיי שלי.
נזכר לרגע בעבר. אז רציתי לנתץ חפצי נוי דוממים שהתריסו מולי מתוך ארונות זכוכית. במקום זה הלכתי לגלח לראשונה את מחלפות ראשי בטירוף חושים, נתתי למכונה לרקוד על גופי.
חושב שאם הבחירה תהיה בחיים זה יהיה רעיון לא רע להמשיך ולגלח. לבצע שינוי דרסטי, לדמם.
דיפלומט במדי הסוואה היושבים בהידור רב מעל סערות פנימיות, מעל חוטיני אדום מלמלה, מעל פצע פתוח.
מוצא עצמי בתפר שבין החיים למוות, קיצוניות .
קיצוניות המלווה בסערת רגשות מסוכנת.
יש בה אהבה מלאה עוטפת ורצון לעזור. היא מתלבטת מהי הבחירה הנכונה, חוששת שטעות בכיוון עלולה להיות קרדינאלית. אני מסייע בידה ומנתב את הדרך.
לא מאפשר לה לתת לי להגיע לכדי פורקן עכשיו.
איבוד עניין בריגוש הקטן הזה, ביצר החיים יעלה את קרנו את הקיצון השני יצר השטן בן האלמוות.
היא רוצה להצליח אף יותר ממני, ואני רחוק מעבר לקו מנסה להאמין שאני חשוב לה, אולי.
מתארת בפני סשן רב משתתפים, מציינת דמות מוכרת אחת ואחר כך אחרת.
יש להן שמות ופנים והם חמים ונוטפים, מרמזי חיים.
רוצה לראות אותן במציאות, לחוש אותן, לשמוע, לכאוב את נוכחותן.
רוצה להרגיש את היד המושטת לשבט או לחסד, להרגיש את הבומים הפנימיים.
היא מנסה להוריד אותי נמוך.
איפוק מובנה שבונה חומה מול בני התשחורת הללו המתעופפים סביבי.
תולה תקווה באפשרות שאשאב פנימה, אולי.
לאחר מכן מלטפת לי את הנשמה מרחוק, טוענת טיעונים משכנעים, פונה אל הרגש הפותח צוהר צר כדי שניתן יהיה להציץ לתוכו ולערבל.
האפשרות המזעזעת לעבור מצד לצד נראית בעיני קלה מתמיד, סיפור של רגע, לא יותר.
היא גואלת אותי בשלב זה מרכישת one way ticket
עוזרת לי לבחור בחיים למען כל אלו שאוהבים ולי מהם לא אכפת עכשיו.
אפילו המילים שבחרתי מכאיבות לי לרגע ומצליחות לדגדג את האטימות והאדישות לתוכן כלאתי את עצמי.
לפני 14 שנים. 23 במרץ 2010 בשעה 7:52
