גם וגם

קראתי והגבתי לפוסט האחרון של כוח המוח.

הפוסט לקח אותי לשיר שכתבתי פעם, דצמבר 1990 ליתר דיוק (למתקשים בחשבון, מבלי לרמוז על אף אחד, מדובר על 21 שנה אחורה, כמה שהיינו צעירים נאיבים ופגיעים אז).

גם אז הצורך להיות אחר ולעצמי יכל לעורר תחושות קשות בתוך העצמי הזה.

לילו הקריאה לי את השיר מתוך הדפים המצהיבים והעלתה בפני מספר אלטרנטיבות לטיפול דחוף
ויפה שעה אחת קודם.

טוב ששרדנו מאז את אותם שנים בטוב, בהרבה של יחד ולא בבידוד מאחורי קירות זכוכית.
מאף צד של קירות הזכוכית הרבים כל כך שיש בחיינו.

פעמון זכוכית

כלוא בתוך פעמון זכוכית.
תהומות ענק נפערים בקרבי.
מנותק מן השגרה, מחיי ההמון,
חי את תחושת הפעמון.

כבול בתוך פעמון זכוכית,
שביר ממגע אדם להד האנושות.
כמה למגע החם, לקרבת ישות.
מתנפץ לרסיסים בדומיה רועמת.

ענבל שקוף פועם, זועם באמת,
רוטט כלשון לוחש למגע החם.
הארור קבור בתוך רסיסי זכוכית,
קרני חמה מפזזים בבוהק הבדולח הרך,
הקורע לגזרים עורקי חיים, שובקי חיים
משאבת הדם,
משאבת אדם הנשאב להדרת הזוהר בצבעים מדהימים
סגול ולבן
כחול עד לאן,
עד לאן שברי זכוכיות סדוקות
בין מדרכות הכרך נזרקות לטמיון.

חי את תחושת הפעמון

בלי רצון,
בלי כל כח לשנות,
לפרוץ חלון, לנתק עצמך מתחושת האינסוף.
להגיע אל חוף מבטחים בתשוקה שתגבר בם,
לחבוק אותך,
ליזון ממך את המגע הלוהט, חורך,
קוטל את שאיפת החזון,
שאגת האני העליון.

חזיון הגופה הנרקבת, ריקבון התוך בתוך פעמון הזכוכית
שקוף שאינו נראה לעין, עטוף בסדין שחור,
מאור חנוק,
עלטה,
איבוד כיוון.
לא בכדי תמגר כל רגע של מציאות ללא ריפיון.

חי את תחושת הפעמון.

הכחדת נוגסי הקריסטל,
אטומי המרחב הנתאב בהבנתו המסוגננת את אי שפיותם של הלכודים,
האחרים כל כך.
מחדגוניות הכלל בינהם שותף אין.
הנבדל ללא מעצור וחטא מתחושת הפשטות וקטנות השאון.

חי את תחושת הפעמון.


[u]