גם וגם

ככה לפעמים בא לי לקלל חזק.
ולא שאני לוקה בתסמונת טורט ככל הידוע לי.
קללה מופיעה אצלי במרחב הסקלה שבין זעם לשמחה.
בא לי לקלל בעוצמות כשאני בזעם ללא גבולות או בשמחה שאינה יודעת גבול.
ואם יש קהל מאזינים צעיר סביבי ואני מסוגל לשלוט בעוצמת הקללה העסיסית, אסנן "כוס אמק ערס", כאשר הערס הינה תוספת שקטה יותר ובעל נופך הססני.
בא לי לקלל כאשר אני בשיא הזעם-תסכול-עצבים-קריז או שמחה שמרגשת אותי ככה לפתע פתאום, ללא הכנה.
אז עכשיו כשאני לוגם מהערק (מה אכפת לכם שאני כותב ערק ולא ארק כפי שכתוב על אריזת הבקבוק המתאשכנז) ושואף מהסיגריה, לא משנה איזה שם יש לה ומה היא מכילה, בא לי לקלל.

ותוכיחו לי שאין בסיס הגיוני לקללות באשר הן או לתוכנן.

ולמה לקלל? זה מוביל לפורקן מיידי? אני לא יודע. לפעמים האפקט הוא הפוך ומגביר את הזעם/שמחה שמצטברת ונאגרת בתוכי.

אני יודע, יש דרכים נוספות שמובילות להתפוצצות ורגיעה.
כוס אמק! זה מה שאני צריך ועכשיו!