גם וגם

חשבתי עד כמה פתאום אני מתחבר לשולט שבי.
זה עושה לי טוב וזה עושה לה טוב.
וככל שאני יותר נכנס למה שאני באמת ותופס את עמדת השולט מולה אז יותר קשה לי לבחור בפנטזיית הנשלט.
יותר קשה לי להמשיך את החיפוש ולהיות שלם בו.
החומות, המגננות וההתבצרות עדיין במקומן ואולי אפילו צומחות להן, מתעבות.
ואני חושש שבעצם הפוזיציה החדשה ישנה מסבה עבורי עונג רב, מחזקת ותוצר המשנה מענג את לילו שבעתיים, מעצים בה את תחושת הסאביות עבורי.
בפוזיציה, האפור המעורבב של גם וגם, בו שיחקנו במקביל כמתחלפים כאשר הייתי גם שולט וגם שולט מלמטה כשרציתי שלילו תעשה בי כרצונה (או כרצוני), אותו אפור מתחיל לעבור מטמורפוזה בהפרדת צבעים לשחור ולבן.
שחור שאני שולט מולה ולבן שהיא נשלטת מולי.
מעז יצא מתוק.
ומאז התחלת התהליך של הפרדת האפור לצבעים המקוריים הבסיסיים לא מאפשרת לי לבדוק את צד הנשלט באותה קלות כפי שהיה בערבוב של גם וגם.
אולי ההיררכיה של שחור מלמעלה, לבן מלמטה ואני בתווך בצבעי זברה הינה מחוייבת במציאות שלי לשם החקירה.

ואני רוצה שכן אמצא את דרכי לשם, עדיין.
יש צורך להוריד את המעיל המגן.
"במרוצת הזמן הפך המעיל לכבד ונוקשה ובכך מגביל את התנועה והחופש שלי. מטרת המסע היא להחזיר את החיוניות והגמישות לגלות מי אני", כפי שאמון טוען, לגלות מהו המעיל ומי לובש אותו.
לשחרר את הפחדים ולהאמין יותר.

לבחור בקיצוניות ולהתעמת מולה לצד שחרור ופריצת החומות.
אני כותב מתוך תיאוריה ולא מתוך מעש. המעש יגיע לאחר האמונה שניתן לבצע את ההפרדה בין השחור והלבן ועדיין לרצות בשניהם.
כפרד אפרפר בצבעי זברה.