גם וגם

לא בכל מחיר.

ככה חבר שלי הגדיר את זה פעם. "אפשר לפרק בסשן לגורמים תוך כדי תהליך פסיכולוגי רגשי במקומות הכי קשים בכדי להגיע לסאבספייס. השאלה מה נותר מהמפורק לאחר מכן ואלו שרידים או שיירים ניתנים לאיחוי. לא תמיד חייבים לפרק"

אפשר היה לחשוב שניתן לפרק אותי בזמן מטכ"לי, כנראה שלא כך הדבר. אז נדרשת עבודה יסודית של פירוק החומות והמגננות בכדי להגיע לליבה. וכאן דרושה עבודה מעמיקה בה אני נותן את עצמי וחושף וחושף ומסיר לבנה אחר לבנה מהמכלול המבוצר שלי כדי לגלות את המנגנון.
אבל האם החומות והמגננות לא נוצרו שם לצורך המשרת אותי/ אותנו? האם פירוק החומות מחוייב בכדי לעוף?

אני חושב שלא אצל כולם.

אצלי כנראה שכן.

נשאלת השאלה מהי השאיפה. לגעת בקצוות בכל מחיר גם בתשלום נפשי של התמוטטות עצבים או שהתכנסנו פה לשם ההנאה. כמה עמוק מותר לחפור? ואני מדבר על רובד עמוק יותר, בדיוק על הנקודה של "הלא יכול יותר" בו אמורים לעצור את הסוסים הדוהרים. אבל האם אני בטוח שאני כבר שם? איך אדע מהי נקודת היותר? אולי בכלל עברתי את אותה הנקודה ואני באופוריית תחושות של חוסר שליטה, חוסר מודעות, רכות של מרגרינה ביום חמסיני בסיני, מתנזל כמו אצת ים תחת השפעת זרם הגולף התעלות שונה שלא הכרתי ואני לא רוצה שתברח ותעלם?

וכך בעודי לא מסוגל לעבד את הנתונים ניתנת בידי האפשרות לבחור באופן עצמוני מתי אני משחרר את האדום. על פי אותן תחושות שלי האם אני מסוגל לעוד?האם אני מוכן לשקיעה? לריחוף? האם אני לפני/ בגבול/ אולי עברתי אותו ודחקתי בעצמי להמשיך? אולי לא היה לי נעים לעצור את ההנאה של השותפים? ולצד זה קיים החשש בו מתוסכל מעצמי אם אגיד אדום.
אולי אני סתם לוזר, אפס שמתוך פחד יורה את האדום בטרם זמנו?

במנגנון, לכל כעס יש טריגר שמפעיל אותו. גילוי הכאב הזה שמערבל אותי ומכעיס אותי מאד
ושם, בין סדקי החומה ברגע שפתחתי שערים יש לגעת בו ולדקור בו ולחפור בו כדי שאתלהט יותר עד למצב של רפיון ושחרור.
ואם החפירה מעוררת את הרצון לצבוע את התקרה באדום שתנטוף מעלי , האם עוצרים או ממשיכים הלאה? (מראה מקום - פוסט קודם) הערפול הזה מוביל לטשטוש הגבולות.
והנה חזרנו במעגל קסמים לתחילתו של הפוסט המסורבל הזה (לא מאמינים? תמשיכו לקרוא ותתבלבלו יחד איתי).

ואז, צובטים לך בקצות העצבים החשופים והתגובה הינה כעס שממלא אותך ומצפה לפורקן.
פורקן - אורגזמה או בכי, כאשר האופציה הראשונה סוגרת את התיק והעדים משוחררים לחצי יום חופש והשנייה הינה הדרגש שלפני סולם חלום יעקב ועם עוד קצת מאמץ אפשר יהיה לתפוס בעקבו של המלאך עם הכנפיים הלבנות.

אז נבחר רגע בבכי. כמה הוא עוצמתי. יש האומרים משחרר.
משחרר? את מה בדיוק? האם הבכי הוא קטרזיס לפחדים ולכעסים? הבכי הזה שאיתו אתכנס למצב של עובר מתכדר על שטיח, בו אולי אני אהיה שטיח וכל מה שאזדקק לו זה את העיטוף שלה הארוך והמגן המלטף את הקרביים דרך החומות הפרוצות ופותח את שערי הזהב למחילות הנפש.

ולשם המחשה הועלתה בפני סיטואציה בה אהיה נתון חסר ישע אני והפחד והתשוקה שלי מעורבבים, סיטואציה שתכעיס אותי ומנקודת הכעס יהדקו עוד טיפה את החבל, יחטטו בנבכי נשמתי, ויעשו לי עיסוי חזה על גבול הנשימה האחרונה.

כעסתי מעצם הרעיון.

כעבור שעתיים התחלתי בבנייה מחודשת של חומת לבנים ומגננות שיאפשרו לי להכיל את עצמי בתוך הסיטואציה, יאפשרו לי לא לכעוס כשאני מדמיין את עצמי נתון בה, מגננות שנתנו לי את הכלים להיות שם ולא להתפרק ואולי לתפוס למלאך המרחף בביצים. (אני אישית יותר אוהב את הדימוי של לתפוס בדגדגן המלכותי של המלאכית, להביא ליקוק כך שגם=אני אתגרה מהכעס הזה).

כל הכעס שלי בלהיות מנותק, לפחד מההתעלמות, מהתוצאות הלא ידועות, מהצורך בפורקן המתחים ולמי פורקן זה יופנה (תמיד על הקרובים ביותר), התייעל לטובת ולחדוות הניצחון עליו.

עכשיו אחרי שהייתי מוכן לשים את המראה מולי להסתכל בקושי שלי בלבן של העיניים, אפשר למתוח את הגבול בשנית.