תוך כדי התנזלות לתוך השקט החובק של ליל שישי, אני מעלעל מעל דפי הפוסטים העכשוויים של חבורת כתבנים חדשה וגם כאלו שכבר מרגישים כאן ותיקי קרבות במחוז 9 של הכלוב, הרי הם כבר ילידי קידומת 2013.
ובכל זאת, סירחון ״האני העליון״ המדירה את שלוותי המאוזנת, לא הותירה את אדישותי מסופקת ועוררה בי את הרצון לכתוב על כך מילה אחת - דוכיפתיזם.
אך מכיוון שבמילה אחת לא אצא פטור אלא חייב בחפירה, אזי אמשיך.
קורא פוסטים ביזאריים על דמויות לא אנושיות שעפות על עצמן.
ממש מיתולוגיה ישראלית בהתהוות.
ואז חשבתי על זה שיש לנו היסטוריה ודמויות רבות און ומעללים למכביר וסיפורי גבורה אבל חסר לנו הגדרה אחת. אז אולי במקום נרקסיזם אפשר לקרוא לזה דוכיפתיזם על שם הציפור הלאומית.
מתהדרת בציצית נוצות מהודרת, ציפור שאומצה על-ידי הישראלים כבשלהם, אוהבת את עצמה ובסיוע פרומושן ופרוטקשן נהדפנו גם אנו לאהוב אותה, מבולבלת המניעה בתדהמה את ראשה, חופרת וחופרת בקרקע מבלי לראות באמת את המציאות בסביבתה וכל מה שהיא מצליחה להעלות במקורה המעוקל הם רמשים ותולעה.
דוכיפתיזם.
אכן ישראליות כלובית (לאו דווקא מאפיינת את הכלל, אך חיה ובועטת) במיטבה.
