שעובר
ואיתו עוברים מלא אירועים הנראים כמו שיגרה אך הם לא.
יש עימם שיגרת עמל יומית לתפיסת הקוסמוס ויש הם געגוע למוכר הקודם בו הייתה גם רוח צעירה של תקווה ורצון לגלות. ספירלה שואבת של אויר מהול בחמצן וחנקן לרצות לגלות, לקחת סיכון, להיות מסוגל.
והנה אני שוב פה כותב.
פה. אחרי שחשבתי שלא, ובעבור מה?
ולמי אני מייעד פוסטים כאלה בכלל, אם רק לעצמי המבין היחיד ולשלושת קוראי המפרגנים מכוח האנרצייה.
כן. אני גם חייב לבאי כוח אהובים פוסט המשך. שונא להגיד חייב.
והמה פה ואני בכאב מתגלגל מרגיש לחץ ביצים כאילו מצופה לי להתקדם במשעול של סשן עתידי העומד ליפול עלי בהפתעה גמורה. פושק לפניו את עצמי בהכנעה.
הואיל והכל מתקשר לו לפסח המתאר את הפס מהעולם הנגמר למראית עין, הסוף המיועד לכולנו ולי. האם להמתין או לחוות ולהיות בצידו השני של הפוסח, הלוא החור הוא הסף. מפתן ההתחלה בו אני עומד על ארבע, רוכן מיועד לזינוק, לטרוף את הצעדים הבודדים הבאים כל עוד אוכל להם.
ומה שעומד בין הסף לפס הוא האיסוף של האינסוף ה ח=8 אינסוף בין ההתחלה לסיום להתחלה...
.... ל פ׳ הספירלית ששואבת את האויר כמערבולת השואבת אותי מטה ל ס׳ הסגורה המעגלית החוזרת על עצמה שוב ושוב כפי שאני חוזר לפה ואולי לעצמי.
בכאב וחרדה או בהתעלות ותקווה
או גם וגם באופן הכי גלוי וחסוי.
חג חורים שמח.
חיבוק
