לפני 8 שנים. 28 בנובמבר 2015 בשעה 15:38
להרים
אני חייב להגיע להר, חשב לעצמו בבהירות מתוך הבהלה שאחזה בו, למקום ממנו הוא נושם את העולם. המקום בו הריאות חוזרות לתפקד ולפעול את פעולתם, מזרימות חמצן למוח, מנקות רעלים, מסחררות אותו ומנתקות אותו מהתסכול המתעבה על מי שהינו.
בואי אלי עכשיו אני מחכה לך, זקוק לך.
מצד אחד קיים בו דחף חזק לנוע ומצד שני חסר יכולת לקבל החלטות, כל שכן לתזוזה כלשהי.
הוא מופתע מעצמו על שהצהיר על הזדקקות. מה זה? הוא לא יודע להשתמש במילים בהן ראה כחולשה. הזדקקות, געגועים, צרכים מתוך חובה, דברים שחשובים לו, הן לא רק מילים מחוץ ללקסיקון שלו אלא גם תחושות שנדחקו לעולם אפל שלא ראו אור מצידו מזה שנים רבות.
הפחד להכיר בצורך שיחק לצד התאווה להתמסר.
תוך כדי טיפוס בטרסות הסלעים בהר הוא שיחזר את התמרמרותו הקבועה למשפטים החוזרים שהיא הייתה משמיעה לו בסגנון ״אם זה חשוב לך...״
הוא היה עונה בליגלוג, ״חשוב?!,שום דבר לא באמת כל כך חשוב לי״
והיא הייתה שולפת את הקלף המנצח, והילדות לא חשובות?
והוא היה מביט במבט סר וזועף על תשובתה וממלמל בחצי פה שזה חשוב מאד אבל זאת לא דוגמא בקנה מידה לדברים עליהם הם מדברים, ולא משנה מה היה הנושא ומהי חשיבותו.
״בואי״, אמר, מפחד להיות שם לבד. כל הווייתו לבד בחייו, גם כשרע, גם כשהתיסכול מחלחל והיגון מתקדר.
אבל הוא מפחד מהטוב שעשוי לתקוף אותו שם בהר, טוב יותר אפילו מבעיות החמצן במוח שעלול לעלות לו לראש ולגרום לו כזה חיוך פנימי שיגרום לו לעשות משהו מסוכן לעצמו.
עדיף שהיא תבוא והוא יתכנס ויתאמלל ויתמסר למה שהוא מכיר.
יושב בפינתו בהר, נר לרגליו, עולם לפניו וחיים מצדדיו.
מתנשף, כולא את האויר בכח בריאותיו ועוצם את עיניו.
מתנשם,
צבא צבאים מתגודד סביבו, לשונות בצבעים.
ממתין לה בדאגה שמא תגיע, שלא ישים לב, שישים זין.
מזיע את עצמו לאור הבזקים של זכרונות המציפים אותו.
היא כבר מולו מתערטלת, נוגעת בעצמה בארבע ידיים, שוחקת
והוא מיישיר מבט, נבוך למצוא את עצמו חופן את ביציו בחוזקה, מעניש את עצמו בכאב על בדידותו השזורה באותם הבזקים.
לא, זה לא מרפה אלא מעצים את אותם חזיונות ומעצים את הכאב.
היא רחוקה מהישג ידו אבל ברורה מול עייניו הבוהות ביד האחת הצובטת את פיטמתה והאחרת השולפת שתי אצבעות רטובות מהכוס הרעב שלה.
הוא רוצה להיות שם או להעלם. לטפס לפיסגה שמעליו, להחבל בסלעים ולהישרט מהטרשים, להפנות את הגב ולנוס.
ובמקום זאת הוא מתמסר לסרט שמולו ולכף ידו המשמנת את תשוקתו.
נשימה עמוקה ועוד אחת, זקוק להרבה אויר.
"בוא אלינו" זאת בקשה או תחינה, או אולי הוראה שהוא שומע.
אבל אינני נזקק לכך הוא עונה וזוחל אליהם החוצה מהמערה המגנה עליו מאותו דחף.
