שוכב בהתלבטות אם אני מספיק כשיר להוציא את עצמי מהמיטה, להתקלח, להתאושש ולקחת את עצמי לעבודה וכשאגיע, לבטח ארגיש שכל מה שאני רוצה זה לקחת את עצמי חזרה הביתה ולעטוף את עצמי בחזרה במיטה.
תקלות מתרחשות, כמו אינטרנט שלא עובד או נחיר שלא מזרים חמצן למוח. יד שמאל מחזיקה ספר מחוץ לשמיכה הכבדה מעלעלת בדפים וקופאת. האצבעות הנוקשות והכבדות מחפשות מקשי טאצ׳ בסלולרי, טועות ומתקנות רק כדי לכתוב את חוסר ההיגיון שבשגרה.
צורך לכתוב.
אני חושב כמה אנחנו מוגבלים פיזית שכל וירוס קטן שנכנס למוח משבש את המחשבה ואת הגוף משבש את המחשב והתקשורת.
אני נזכר שהרהרתי בה בדמיוני ההוזה ככל הנראה מתוך דחף בלתי מוסבר.
ואני בכלל לא מכיר אותה חוץ ממה שהיא כותבת ותוהה.
לא יודע איך היא נראית, מה גורם לה לצחוק ומה מחייך אותה, מהן באמת החולשות שלה ואיפה נגמר חוסר הביטחון שלה ומתחילה חוסר הוודאות שלי.
למה דווקא היא? כה רחוקה, צינית, קיצונית. ואולי דווקא בזכות כל אלו. נראה לי שיש בה את הצד הטוב, המקבל והעוטף. הדואליות של מי היא באמת, זה המוגן בחומות שיצרה כדי לא להיתפס שוב כפריירית במחיר כבד. משדרת בי ויבראציות לתוך נימי הסקרנות את הצדדים החסרים.
שלה,
שלי.
מיכמוני בחזיונות שווא, זמן בו אבחר להתכרבל במיטה ולנקות את הראש ממחשבות של חייב לטובת רוצה, כדי להסתכל פנימה ומשם החוצה, להכיר בה ולנטוע את מה שנכון לי עכשיו. לתת להוויתה הבלתי מפוענחת, מבלי שהיא תדע שהיא השראתי, לעשות בריק שבי תצורות.
