היא רואה בזוית העין את המאזניים העתיקים שלה. מאזנים שמלווים אותה מבראשית.
אותם מאזניים כבדים שמנתבים את דרכה, עוזרים לה לברור בין אור לשחור.
מתנודדים להם בזמן שהיא מביטה במסך המתמלא מילים.
מילים שעושות לה נעים, מילים שהיא מקרבת אליה ודוחה.
מרגישה את רוחה מרחפת קלות בידיים גדושות להניח בצד אחד של המאזניים את ההנאה שהיא מפיקה כזהרורים
ובצידו השני היא מניחה את החשש והפחד כגוש פחם.
מתיישבת בחזרה למחשב בתהייה, מה יקרה הפעם.
אלו משפטים יתעופפו לחלל החדר ומה הם יחוללו בה.
ומכל משפט נוסף היא מקבצת את המשמעות ובוררת את המילים, מציבה על כף המאזניים מי לחסד ומי לשבט.
בוחנת מקרוב את תנועת הכפיים, מוח שקול ללב השקול למוח.
משפטים במינונים שונים ובמשקלים שונים
כשזה מרגיש לה הרבה מדי, מתקרב מדי, היא שוקלת לכף החובה ואם זה זוהר בקלילותו היא שוקלת לכף הזכות.
וברגע של שפיות רגעית, מנערת את ידיה מהמעמסה, שומטת את כל שאספה וביד קלה הודפת מעליה את בוחן הכליות המלווה אותה כל כך הרבה שנים.
עכשיו היא לא יודעת כלום אבל יודעת הרבה יותר.
מחייכת ומתיישבת להקליד משפטים חדשים.
