שלי

הרבה כותבים ספרי מתח, רומנים, ספרי אימה או שירים. רציתי לכתוב לכם מתוך התובנות שלי, מתוך העולם והמציאות שלי, מתוך חוויות שעברתי. אני לא יודעת אם זה יגע למישהו או לא, אם זה יועיל או יתן כוח, אבל משהו בתוכי גורם לי לרצות לכתוב בכל זאת, מתקווה שלפחות לאחד מכם זה יתן כוח כלשהו.
חשבתי רבות איך להתחיל, במה להתמקד וזה עצר אותי מלכתוב. אז אני יודעת שאני לא סופרת והחלטתי פשוט לתת לדברים לזרום מעצמם. אין לי מטרה לספר על כל קורות חיי ותובנותי, אבל אתמקד במה שנראה לי כחשוב.
אתחיל קצת מהעבר שלי, משום ,שכידוע, העבר הוא שמוביל אותנו להיות מה שאנחנו כעת.
כפי שאני זוכרת את תקופת ילדותי, זאת הייתה תקופה די חשוכה מבחינתי. נתחיל בבית ספר יסודי, בתור ילדה הייתי ביישנית ולא מקובלת, ילדים צחקו עליי ללא הרף וכמעט ולא היו לי חברים. בחטיבת הביניים, הייתה לי בעיקר חברה אחת מאוד טובה, רוב הזמן הייתי סגורה בתוך עצמי, מפחדת לתקשר או אולי לא יודעת איך והביטחון העצמי שלי- גם הוא לא היה במרומיו. חברה שלי הייתה יפה מאוד ותמיד יצאנו יחד. איתה התחילו הרבה ועליי כמעט ולא הסתכלו, הרגשתי מכוערת, הרגשתי שלא רוצים בי, חסרת ערך.
רצית חבר, רציתי מאד, קינאתי לזוגות אחרים, אבל כנראה משהו בי הרחיק אותם, אולי זה הביישנות, החוסר ביטחון, אולי שניהם יחד, אך מבחינתי, מבחינתי זה היה בגלל שאני לא שווה. אבל פה לא נגמר הסיפור, פה זה אולי רק מתחיל.
בשהותי בבית לבד בחדרי, הוצפתי רק במחשבות של אובדן, של רצון להעלם, רק שאומץ לא היה לי, וטוב שכך. מפה לשם בתקופת התיכון, היה לי חבר אחד למשך כחודשיים, שאהבתי, אבל הוא, הוא מצידו רק זלזל בי; שבועיים, אם לא יותר, בכיתי והתייסרתי בגללו. והנה מגיע הזמן בו אני צריכה להתגייס. אתם מתארים לעצמכם מה זה לילדה ביישנית, סגורה, חסרת ביטחון להתגייס?! הפחד בי היה חזק, לא רציתי להתגייס, חששתי. חששתי שמא לא אסתדר, חששתי שלא יהיו לי חברים, שאתבודד. כל כך קיוויתי שרק יגידו לי שהם לא מגייסים אותי. אבל, כמו הרבה דברים בחיים, לא תמיד אפשר לברוח, ואולי הפעם זה גם לטובה. אז נכון זה אולי נשמע קיטשי, אבל עבורי זאת המציאות, הצבא שינה אותי, הוא אילץ אותי "לפתוח את הפה", להתמודד. נו מה, כמה אפשר לדרוך על אדם כדי שיגיב ?!
אז מה להגיד לכם שהצבא הוא כזאת חוויה כיפית? לא. היו לי חוויות טובות מהצבא, אבל גם בכי ותסכולים לא מעטים. ואני שואלת אולי גם בכי ותסכולים יכולים להניב טוב ?
נכון, זה נשמע קצת מוזר, אבל הנה השתנתי, נהייתי אדם אחר, כל מי שהכיר אותי התפלא. והשינוי, הוא לא בא מהחוויות הטובות, אלא דווקא מהקושי, מהתסכולים, הם אלה שהכריחו אותי להתמודד, להיפתח.
בטח נדמה לכם שבאתי רק לספר על חיי ואיך הצבא שינה אותי, אבל זאת לא המהות העיקרית, ולא בצבא רציתי להתמקד. הצבא הוא רק עוד צעד בדרך, עוד מדרגה.
וכן, אם הביטחון, מגיעים גם חיי החברה, הלא כן?! ואם חיי החברה, מה יגיע אם לא יחסים עם בנים?
לא פעם, יוצא לאנשים רבים לחוות אכזבות, יחסים מתסכלים, בגידות וכדומה. האמת, להגיד לכם, לא נתקלתי באנשים שלא חוו זאת לפחות פעם אחת בחייהם. אז כן, גם אני חוויתי זאת. אחרי הצבא, עברתי לגור עם חברה טובה מהצבא בת"א, נו אתם יודעים, להשתולל קצת, להנות, לפני שנכנסים ללימודים. ושם הכרתי מישהו, והוא מבחינתי עוד מדרגה נוספת בחיי. אדם מצחיק, אוהב לבלות, יודע להראות אהבה ואכפתיות. נראה לי שהתאהבתי, חבל שהוא לא האדם האופטימלי עבורי כפי שחשבתי. התברר לי שהוא לא הכי רציני ונאמן, הוא פרפר שפשוט יודע לשחק מאוד טוב, עליי הוא הצליח לעבוד.
נפרדתי ממנו, אך נשארנו ידידים. היה לי לא קל בהתחלה, בייחוד כשהוא התחיל ויצא עם בנות מול העיניים שלי, אבל, ואולי זה ישמע מוזר, דווקא אז, במשך הזמן, הבנתי מי האדם וכמה הוא לא מתאים לי. פשוט הייתי עיוורת לראות. אכן, האהבה עיוורת.
הרבה יוצאים עם אנשים תקופות ארוכות עד שמוצאים את האישה/בעל, המיועדים להם. נכון, אנחנו סופגים בדרך אכזבות, בגידות, תסכולים.. לפעמים זה מכאיב, לפעמים זה שובר את הביטחון שלנו באנשים, לפעמים אנחנו חושבים שמשהו אצלנו פגום.. אבל האם אין מקום גם להגיון ? אולי פשוט מדובר בזוג שלא מתאים ?! הרי אם כולם היו מתאימים לנו, המשימה למצוא את האחד/ת הייתה קלה ולא היינו צריכים לספוג כה הרבה סבל, לא כך?!
המסר שלי הוא לא שמהיום תתחילו לחייך אחרי כל פרידה, שתשמחו אחרי כל אירוע קשה, אבל כן שתדעו לראות את כל הצדדים, כן שתלמדו להסתכל על דברים בפרספקטיבה נכונה. אם לא הייתי חווה את כל הקשיים שחוויתי בצבא.. ייתכן שהייתי נשארת ביישנית, סגורה ומרירה?! אם לא הייתם נפרדים מאדם שגרם לכם צער, הייתם מתחתנים עמו/ה, אולי אף מולידים ממנו/ה ילדים, וסובלים איתו/ה חלק נכבד מחייכם. האין זה יותר מתסכל ?! סביר מאוד שכן.
כשקורים לי דברים קשים, כשאני מרגישה מדוכאת, אני יושבת עם עצמי ונותנת לרגשות לצוף, אך אח"כ אני גם מסתכלת על הדברים מנקודת מבט בוחנת, במטרה למצוא את הטוב שברע, את ההגיון שבסבל.
אני לא חושבת, אני אפילו די בטוחה שזה לא קל לביצוע, אפילו לא להפנמה, אבל בהחלט אפשרי, וזאת עובדה. אני גם לא אומרת שהחיים שלכם יהיו בין רגע יותר מאושרים, זה תהליך, זה לא דבר שבא בין לילה, הרי הורגלנו לראות את הדברים בצורה מסוימת, אבל אני כן מקווה שהצלחתם לקלוט אפילו משהו קטן ממה שניסיתי להעביר, ואם זה אף הועיל למישהו, אז זאת הצלחה מבחנתי.