דולר

עלי להודות, אני מנסה להתעלם מרשימת הנוכחים, היא מלאה בכינויים "נהדרים" ומיוחדים.
אבל לא יכולתי לפספס את הכינוי הזה. פשוט אי אפשר להתעלם ממנו. "מחפשת XXXX"
ומיד קפצה לי מחשבה לראש "אה?? עד כדי כך נראית גרוע.."
וכמובן שגם עברה בי אותה תחושה מינית ממנה אני מנסה להתחמק בימים אלו.
פעם זה היה מה שחיפשתי. מה שההיא שם למעלה מציעה. דגלתי ב"אהבה אי אפשר לחפש - מין כן" ועד שתגיעה האהבה אז.
היום אני רוצה אשה וילדים. (רצוי קודם אשה)

או שעולים או שיורדים.
ככה זה, אי אפשר להישאר במקום.
עצירה גוררת נסיגה.

זה מתחיל ברגעים ואז לפעמים זו תקופה. מרגישים בפנים את האמת, אבל זה בגלל שקוראים ולומדים ומתעניינים. זה בכלל לא משנה אם אוהבים מה שלומדים או שזה מושך, בהתחלה פשוט מבינים שזה הגיוני ושהאמת נמצאת שם.
לפעמים זה משך אותי, ללמוד עוד, לדעת עוד. אבל החיים הם כאלה שבכל פינה מסתתר משהו שינסה לעצור.
מצד שני, אם מפסיקים להתעניין וללמוד, יש פשוט נסיגה, מתרחקים. מאבדים את הקירבה.
"דירשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב"

אנחנו היהודים מתחלקים ל:
1. לא מאמינים.
2. מאמינים אבל..
3. מאמינים ומקיימים.

אני חושב שאם יעשו סקר, יגלו שאחוז הלא מאמינים הוא קטן ביותר. החלק הזה פשוט עושה המון רעש.
"רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני"
גם אברהם וגם יצחק אבותינו אמרו את המשפט הזה. (אם אני זוכר נכון)
המשפט הזה גם מסביר מדוע הקבוצה הקטנה הזו מצליחה לעורר כל כך הרבה רעש.
כשאין יראת אלוקים, אין בעיה גם להרוג. ואם להרוג אין בעיה, אז ודאי שכל דבר אחר מותר לעשות.
כמו בכל קבוצה גם בין הלא מאמינים יש את האנשים הטובים, הם לא מפריעים לאף אחד וחיים את החיים שלהם. אבל יש גם את אלו שעצם היותם לא מאמינים, משאיר אותם ללא גבולות. ואז הכל כשר להשגת המטרות. לרוב מדובר במטרות אגואיסטיות לחלוטין.
למי שאין בעיה לשקר ולגנוב, קל יותר להתקדם לעמדות של כח. הוא משחד את מי שיכול לעזור לו, דורס את מי שמפריע, משקר למי שצריך, מחייך בחמימות למי שצריך וממשיך הלאה. מי יעצור אותו? האנשים הטובים? הם הרי מסונוורים מהחיוך, הם לא מסוגלים להאמין איזו מפלצת מסתתרת מאחורי החיוך. וכשהם מגלים, הם מרימים ידיים בחוסר אונים "מה אנחנו יכולים לעשות?" הם שואלים. ולפעמים הם עוד מוסיפים "ככה זה עובד", "ככה זה בעולם", "ככה זה בכל מקום", "ככה המערכות עובדות".
ואז חסרי האמונה מגיעים לעמדות של כח, וקומץ קטן של אנשים משפיע על חייהם של רבבות.
אז כבר כלום לא יכול לעזור.

יש גם את המאמינים אבל..
אבל לא חושבים שבאמת יש צורך בכל החוקים שהתורה מחייבת.
אבל אין להם כח לעשות כל מה שכתוב, זה פשוט לא מסתדר עם אורח החיים שהם רוצים.
אני הייתי שם ואולי אני עדיין שם.
פעם עולה, פעם יורד.

וזה לא פשוט.
כשלומדים וקוראים דברים חדשים יש רצון לדעת עוד. להתקרב. כי ככל שלומדים יותר רואים את היופי שבתורה. רואים את החוכמה.
קצת מתרחקים. מסתובבים עם החברה, רואים סרטים עם אקשן, עם בחורות, היצרים שבים ועולים ופוף הכל מתרחק. התורה נראית פתאום רחוקה. מזדחל פנימה הרצון ל"חופש".
מה אני צריך את כל ה"חוקים" האלה? "תן לחיות!"

ואני?
כלומר לי, לי באופן אישי יש בעיה גדולה במיוחד. אני אדם חושב. או כמו שאמרה פעם ידידה אחת: "אתה צריך להפסיק לחשוב יותר מדי"
זה עלול להשמע מוזר. מזתומרת אתה אדם חושב? כל בני האדם חושבים!
אז זהו שלצערי לא. לא כל בני האדם חושבים.
אם שואלים מישהו "כמה זה 2+2" והוא עונה שזה 4, אז הוא חשב וענה. אבל לא לסוג המחשבות האלה אני מתכוון.

הייתי פעם אצל אבא שלי וידידה שלו ביקרה אותו.
"מסכנה", הבן שלה חזר בתשובה לפני כמה שנים ועמד להתחתן. היא בהתחלה הזמינה אותי לבוא יחד עם אבא, אבל לא ממש התלהבתי מהרעיון וחייכתי בלבד.
היא פלטה משהו בסגנון של "היא לא רוצה להיות שם לבד" ושהיא לא יודעת איך בכלל להבין את הבן שלה. אז הצעתי לה להכנס לאתר הידברות באינטרנט ולראות שם סרטים על יהדות.

היא לא רוצה לדעת.
בשלב מסויים היא אמרה זאת בפירוש ואני לא חושב שהיא אפילו שמה לב למה שאמרה.
היא לא רוצה לדעת כי היא לא מסוגלת להתמודד.
היא לא מסוגלת להתמודד.
כשמתרחשים דברים, יש לכך השלכות. כשאני שומע סיפור או מקרה, אני מנסה להבין מה המשמעות ומה ההשלכות של אותו מקרה.
סיפרתי לה את הסיפור הבא:
מדען אחד עבר תאונת מעבדה ואיבד את חוש הראיה שלו.
שנים לאחר מכן בתאונת דרכים הוא נפגע והגיע לבית חולים, בבית חולים הוא מת מוות קליני ועשו לו החייאה.
לאחר שהתעורר הוא פנה אל האחות והחמיא לה על השרשרת שלה.
האחות היתה בהלם, אבל אתה לא יכול לראות, אמרה לו.
והמדען הסביר, כשהייתי במצב של מה שמוגדר כ"מוות קליני" ריחפתי מחוץ לגוף שלי, ממש ראיתי את כל מה שעושים לי.
הוא תיאר לה מה היא לובשת ופרטים נוספים מחדר הניתוח.

ואז שאלתי את הידידה של אבא שלי, מה זה אומר לה הסיפור הזה. והיא לא הבינה מה אני שואל. שאלתי שוב, מה את מסיקה מהסיפור הזה? אמרה שלא מסיקה כלום. מבחינתה זה מקסימום סיפור יפה וזהו.
היא אדם שלא חושב. או שפוחדת לחשוב כי פוחדת מהמסקנות.

אדם חושב מגיע לאחת משתי המסקנות:
1. או שהסיפור הזה לא אמיתי.
2. הסיפור הזה אמיתי ואז הסיפור הזה מוכיח כמה דברים.

היות וכיום יש מלא סיפורים כאלה ומלא עדויות של אנשים שעברו מוות קליני. זה כבר מזמן לא בגדר מדע בדיוני והיום מדענים רציניים חוקרים את הנושא בצורה רצינית.
יש כבר ספרים שאספו המון המון עדויות על החיים שלאחר המוות.
לפחות מבחינתי ושוב, עד שלא אפגוש אדם שעבר את זה באופן אישי, אדם שאני בוטח בו במאה אחוז, אז לפחות כעת זה בגדר של אמונה אצלי.
מצד שני. יש המון תופעות אחרות שאני מכיר בקיומן רק בגלל שאנשים זרים שאני לא מכיר קבעו. (כמו רובנו כמובן. כשנוח לנו)

אז מה זה אומר אם זה אמיתי? מה זה אומר אם הרוח נשארת לאחר מות הגוף. או בכלל הרעיון הזה של היפרדות הרוח מהגוף. מה זה אומר?
זה די מחסל את הרעיון של - כשאדם מת הכל נגמר.
יש חיים אחרי המוות? יש כיום מספיק עדויות המוכיחות שיש.

כשאני פותח את הפה (מתחיל לכתוב) אני לא סותם..

חוזר בתשובה.
אני לא אוהב את המושג הזה. לא יודע למה, פשוט לא אוהב.
אבל ברור היה לי שזה כינוי שידליק - לא בצורה שבאתר הזה רגילים להידלק.

דווקא אפשר לקרוא לי "תושב חוזר", היות ובעבר הייתי גם אני בתוך מה שאוהבים לכנות "הסצנה".


שליטה.
שליטה.
משחק?
דרך חיים?
בולשיט?

"איזה הוא גיבור - הכובש את יצרו"
יצרים.
תאווה.
הלב דופק.
בין הרגליים מתקשח או רטוב.
מי? מי בדיוק שולט?
מי שולט במי?
האדם ביצרו? או היצר באדם?

פורקן.
נגמר.
מה? מה היה פה? מה עבר עלי לפני רגע?
מי שלט? השולט? במה? שולט במה..?

משחק.
הצגה.
כולם שחקנים, משחקים לפי הכללים.

כדאי לקרוא את המאמר המופיע בקישור ורק לאחר מכן להמשיך הלאה.
http://www.hidabroot.org/Site/ARDetile.asp?id=8211&Catogory=13&SubID=8210


הפליאה גדילה שבעתיים כאשר עיון בלוח העברי מגלה שיום הוצאתם להורג הוא יום ``הושענא רבא`` הידוע כ``יום חיתום הדין``! ביום זה מוציא הקב"ה לפועל את גזר הדין שנחתם! [ראה ירושלמי ראש השנה פרק ד, ח. ובזוהר פרשת צו, לא].
כחותמת אחרונה לדברים, נצטט את פרסום סוכנות הידיעות הבינלאומית באותו היום. הדגש על העדות אודות ההוצאה להורג של י ו ל י ו ס ש ט ר י י כ ר [עורכו של השבועון הנאצי הנודע לשימצה der sturmer אשר במשך 22 שנה הפיץ שנאה והרס נגד העם היהודי].

סוכנות ידיעות בינלאומית
`` ניו- יורק ג`ורנל אמריקן``, 16 באוקטובר 1946
יואכים פון ריבטרופ, מי שהיה מיניסטר החוץ הגרמני, תפש את מקומו של גרינג בראש ההולכים לגרדום ועשרת אבירי הנאצים הנידונים נתלו אחד אחר השני בתוך חדר התעמלות השומם, שהואר באור חשמל ואשר עמד במרכז אחת החצרות של בית הסוהר העירוני בנירנברג.

כל עשרת הנאצים השתדלו לקבל את מותם באומץ- לב. רובם הביעו מורת רוח. אחדים נכנעו בצורה מבישה והאחרים ביקשו מחילה מריבון העולם. היחידי, מכל מקום , שהסתמך על האידיאולוגיה הנאצית היה יוליוס שטרייכר צורר היהודים. התנהגותו היתה חוצפנית יותר מכל יתר הנידונים והוא צווח בקולי קולות ``הייל היטלר`` בעת שעלה על המדרגות לעבר הגרדומים.

כשהגיע שטרייכר פנים אל פנים אל החבל, הוא נעץ שוב את עיניו לעבר הקצינים מבנות הברית ולעבר שמונת העתונאים שייצגו את עתונות העולם. הללו ישבו בשורה אחת ליד שולחנות קטנים לאורך קיר בדיוק לפני הגרדומים. באש שנאה שבערה בעיניו הסתכל שטרייכר אל עדי הראייה והוא זעק:``חג פורים 1946!``

לקוח מתוך תגובה בדף:
http://shofar.net/site/ARDetile.asp?id=4530



גם ויקיפדיה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A1_%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9B%D7%A8#.D7.9E.D7.A9.D7.A4.D7.98.D7.95_.D7.95.D7.94.D7.95.D7.A6.D7.90.D7.AA.D7.95_.D7.9C.D7.94.D7.95.D7.A8.D7.92

"Heil Hitler! Dies ist mein Purimfest 1946. Ich gehe zu Gott. Die Bolschewisten werden eines Tages Euch auch hängen."