לפני 17 שנים. 4 בנובמבר 2007 בשעה 8:31
התעוררתי הבוקר לקול צעקות מהצד הפולני של המוח שלי -
זה שעסוק בהלקאה עצמית
זה שעסוק בלשבת זחוח ממרום מעמדו בהיררכיה של המבנה האישיותי שלי
זה שמערער בצקצוק שפתיים.....נו! מה יהיה איתך?
זה שהחיוך הלגלגני שלו מציף את עיניי בדמעות...
א כ ז ב ה !
איך יכול להיות שזה כל כך קשה לי? למה דוקא שם השחרור הוא בגדר בלתי אפשרי....
איך זה שיש לי אומץ להעיז ולחיות את חיי כמו שאני רוצה
יש לי אומץ לשבור מערכות יחסים ארוכות כי אני לא מאושרת ואני שמה זין על מה יגידו
איך אני מעיזה לשאול את השאלות הכי קשות, להגיד את האמת הכי אמיתית בלי לפחד מדחייה
ודוקא במקום הכי אינטימי - בעמידה שלי מול עצמי
בצורך לנצח את השדים הפרטיים שלי
המטומטמים
הפתטיים
החסרי כל שחר
דוקא שם אני קופאת
דוקא שם החוזק והבטחון נעלמים
ואני נותרת מבוישת עירומה ולא שווה כלום....
