ביום חמישי לפנות בוקר כשנסעתי בחזרה מחברים הביתה תקף אותי פתאום באמצע הדרך פחד...לא סתם חשש קטן או איזה פחד חולף...אלא פחד עוצמתי ומשתק - כזה שחודר למחזור הדם כמו סם ומתפשט בכל הגוף....משחרר בי את השדים שאני מקפידה כל כך לכלוא....מנסה כל כך להדחיק
כל השאלות הקשות של השבועות האחרונים התנפצו עליי - האם בחרתי את הבחירות הנכונות? האם באמת יהיה לי טוב יותר? איך יראו החיים שלי שנה מהיום? מה יהיה איתי? איך אני ארגיש כשאהיה לגמרי לבד?
כל כך לבד למרות שכולם מסביבי מנסים לעטוף ולהבטיח שהכל יהיה טוב....מה הם יכולים עוד להגיד....מי מהם יכול לעמוד לצידי ולהילחם בשדים? הכי קל זה לבטל את החששות והכי קשה זה להתעמת איתן.
ואני לא ויתרתי - סילקתי אותך מראשי, מסרבת להישען על האבסטרקטיות של הקשר שלנו...לא יכולה להרשות לעצמי להיסחף עם הרגש....
עמדתי מול הפחד, נתתי לו את הכוח שביקש ואז בתוך הדמעות שמילאו את עיניי חייכתי חיוך קטן המבשר את תחילתו של ניצחון גדול
לפני 17 שנים. 25 במרץ 2007 בשעה 11:54
