שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

בתחת ית

מזדככת
לפני 17 שנים. 13 באוגוסט 2007 בשעה 7:16

זוכרת מקרה, של פגישה משפחתית
העלבת אותי, היית גועלית

רציתי רק להעלם, לברוח
לא לחוש
חפשתי אילחוש

שכבתי בחדר, בחושך
בוכה מתיפחת , כמו ילדה קטנה
לא ידעתי איך להוציא מתוכי את הכעס והבושה

תוך כדי הבכי, נגעתי בעצמי,
האוננות לא הרגיעה אותי

לקחתי חפץ קשה, הנחתי על הדגדגן
בעצם יצרתי לי סוג של מצבט קטן
הכאב שבגוף הסיט את התחושה
מהלב אל תוך הערווה.

רגיעה

Whip​(שולט) - כן, זה כואב
אבל לפעמים החיבור לעולם הזה
מתחילות מחוויות שכאלה,
של ניתוב כאב של הלב לכאב של הגוף
ואם יש חיבור לעונג
נותר קישור....אולי נצחי.

חיבוק גדול לך, גם על הפוסט הקודם
ומאחל לך שתחזיקי מעמד
ובטוח שלבתך - אין סיכוי שתנהגי כך.
לפני 17 שנים
עונג אפל - Whip - שמך שוט, אבל תגובותיך רגישות.
מכיוון שלשנינו אין מנוי, אכתוב אליך מכאן
הכאבים האלה, הצלקות האלו קרו לי מזמן.

זה חלק מתהליך המודעות העצמית שלי, להזכר, להתפטר מהמטען העודף.

תודה על העידוד, ולא לדאוג, אני ממש ממש בסדר
לפני 17 שנים
היילני - קטע קשה.
לפני 17 שנים
עונג אפל - מה זה מזכיר לך?
לפני 17 שנים
היילני - זה מזכיר לי אדם שמתבייש במיניות שלו, או במקרה הפשוט לא נהנה ממנה, ועצוב לשמוע על כך. הכרתי כאלה אנשים.
לפני 17 שנים
עונג אפל - אני רואה פה שימוש במיניות כואבת כפורקן לרגש שאי אפשר להכיל.
את מתביישת במיניות שלי?
כי אני ממש לא.
לפני 17 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י