לפני 17 שנים. 24 במרץ 2007 בשעה 12:09
יושבת מולו - חשופה
כמו שבלול בלי קליפה
פוערת את הלב, הנשמה, את האוזניים
לקלוט, לספוג, להכיל את כל מה שקורן ממנו
אני מתמוגגת, מתפעלת, מרוגשת, פשוט נהנת
ובו בזמן
מתמוססת היומרה ומותירה אותי ערומה מאד.
ובחשיפה הזו
כל הצלילים מוגברים, הטעמים (אפילו של האוכל המצויין שלפני) מתחדדים,
כל סתירה לתפיסתי את עצמי - מהדהדת כמו גונג בתוכי
כל התיחסות לרגישיות המוצנעות שלי - היא כאילו נתפסתי בקלקלתי
ועם זאת התחושה המדהימה של חופש
מתוך הידיעה שהוא רואה אותי בדיוק כמו שאני
שום תמרון שלי לא ישנה זאת
חופש מהניסיון למצג שווא