בלוג

שתינו יושבות על הספה. ואני מגוללת באוזניה החסודות את תוכניותי. מזימות קטנות שהתגעגעתי אליהן.

כמה התחלתי להתגעגע לשדות ההפקר בהן הייתה לי האפשרות רק לבחור אם ללכת יד ביד עם פרטנר חד פעמי או פשוט לשבת מהצד ולתת למראות לשכר אותי.
העדפתי לא להגיע. פעם נראו לי מסיבות הפטיש כמקום היכרות לגיטימי ויצאתי עם רושם אחר. את כל העולם הזה. את כל הפנטזיות את כל הדברים שאפשר להעלות רק בחלומות או על דפי הבלוג. לכל אלו לא הרגשתי שיש מקום שם. או למישהו משם. כי הכל כל כך ברור מאליו והמשחק הוא הרבה יותר מאסיבי. הרבה יותר מתאמץ. הרבה יותר "חי בסרט" בלשון האספסופים.
פשוט אני קוראת וחושבת שלעולם הזה יש מקום כל כך מיוחד שדורש פרטנר באמת מיוחד. ואני לא בהכרח מדברת על אהבה. אני בהכרח מדברת על אמת ובטחון ושהכניסה והיציאה אל ומתוך ההצגה היא ברורה.

אנא מכם,חיסכו ממני הודעות "מפתות" בפרטי או בכלל פתיחת התכתבות מפגרת ע"י הפגנת הצד שאתם מציעים לי. אני לא כאן למצוא את הפרטר שלי.

שתינו יושבות על הספה ולראשונה שהיא לא מזועזעת משהעליתי את חיבתי באוב.
i like nonsens talks