טירוף

- לא היינו צריכים לסגת, לברוח כמו חברות נקבות עם הזנב בין הרגליים. לא היינו צריכים לתת להם את התענוג הזה, שוב.
- מה זה משנה עכשיו..? גם ככה זה לא היה משנה, אז ישובים יותר קרובים היו חוטפים, אז היינו במלחמה תמיד. בפחד, בחוסר ידיעה.
- ועכשיו אנחנו ב..?

התעוררתי מהפיצוץ החזק מחוץ לחלון שלי,
הוא היה יחסית קרוב שכן הרגשתי דיי טוב את ההדף, אפילו מתוך שינה, ואפילו צליל צפצוף מוכר ואהוב התנגן לו אצלי באוזן,
אותו הצליל שגורם לך לחשוב אם איי פעם תחזור לשמוע, או לחשוב.
אתה קופץ מהקרטון שקימבנת לעצמך על הרצפה,
מקלל את המניאק שגרם לך לישון שם בכך שתפס את הקומה למטה עם המיטות, תופס את הנשק והשכפוד, ויוצא החוצה.
שכפוד. זה בהחלט לא היה שכפץ, ובטוח שלא היה אפוד או ווסט. אבל באופן דיי מוזר הוא הכיל את רוב הדברים שמישהו היה צריך,
או לא צריך. לפעמים הוא סתם חימם. שזה גם היה דיי טוב ואפילו שימושי.
שכפצים אינם מיועדים לעצור כדורים או רוצחים צמאי דם.
האמת שהם בסך הכל מונעים מרסיסים שלא זזים מהר מדי לפגוע בנו ולגרום לדברים לא נעימים.
לרוב אם משהו מתפוצץ קרוב אלייך, השכפוד טוב כמעט כמו סרטן באמצע גיל 22 וזה באסה.
עפתי החוצה בשיא המהירות, לבוש בוקסר קרוקס ודורדורנט ג'ליט פור מן(נשאר אפילו ברגעים הכי קשים?)
מחזיק את הנשק ביד אחת ומנסה למצוא מקום טוב לקסדה על הראש שלי,
אני מתחיל לרוץ לכיוון השני של הבית.
בגלל שהבנתי שאני בסדר, חשוב עוד יותר היה שמי שהיה בסביבה גם בסדר, אם היו כאלה.
רוב הפגיעות האלה היו נגמרות בהרוגים או פצועים, אבל למזלינו השכנים הערבים שלנו לא יודעים לכוון,
הם בהחלט סומכים על המזל ואללה. ולרוב, האלוהים שלנו מנצח.
אבל לא תמיד. ואולי גם לא הפעם.

אנשים לרוב שוכחים את ערכם של החיים. לרוב זה קורה כשאנחנו חיים בלי שום סכנה לחיינו, פשוט, בזרימה...
כמה אנשים בעולם קמים מדי בוקר ושותים את הקפה שלהם, מעשנים סיגריה, ג'וינט, מזיינים מישהי, מזיעים, מתקלחים..
המונים כאלה..
לאומתם קיימים גם אחרים, כאלה שקוברים את החברים שלהם, את הזכרונות שלהם. את הרגשות שלהם.
כאלה שמטרתם היחידה היא המטרה שלהם, והם יעשו הכל בשבילה, יהרגו אפילו.
להרוג, זאת מילה שאומרת כלכך המון, אבל בעולם תמים כמו שלנו היא איבדה הרבה מהחוזק שלה..
תמים, נכון, תמים ולא יודע לשאול. כמה סרטים ראינו שמראים לנו איך נראה בן אדם שמת, כלכך ברור, כלכך צפוי.
ברור לכולנו שאם חלילה נראה במציאות מישהו נהרג, מישהו, מת לך בידיים. נתמודד עם זה יחסית בלי פאניקה,
לא נאבד צלם אנוש. נקבל את זה בהבנה, באנושיות...
איך אפשר לקבל באנושיות משהו ששולל אותה מעצם קיומו. רצח. הרג. כיצד ניתן להרוג ולשמור על החיים בו זמנית?

למזלי, הפעם זה היה אחד מאותם נוקאוטים לטובת האלוהים שלנו,
יצאנו מזה יחסית בסדר, כמה כלבים נבהלו, כמה אנשים במרחק סובבו את הראש וככה באמצע הבוקר של יום שני,
התחלנו את היום.
החיים ליד הרצועה ניהיו בלתי נסבלים כמעט. לתושבים בעיקר.
העיניין היפה הוא האטימות של אנשי התל אביב כמו שקוראים להם בשדרות, "פצצה על תל אביב וכל ישראל על הרגליים",
הרי כולנו שומעים יום יום בחדשות על רקטות קסאם שנופלות להם בשדרות..
איך אנחנו מקבלים את זה? בקלות יחסית. האמת שבקלות לגמרי, זה הפך ליהיות שגרה. ושגרה רבותיי, זה לא טוב אף פעם.
אני זוכר איך הייתי חושב פעם על מה היה אם היה באמת שלום, או סוג של רגיעה, משהו. זה כלכך רחוק שזה בלתי יאומן בכלל.
כמעט כל בוקר קמים תושבי שדרות לקולות צבע אדום, האשה המונוטונית בכרוז חוזרת על ההודעה כמה פעמים..
משהו שגורם לך לפתח בחילה לצבע אדום, ולכל דבר כולל עגבנייה, מסיבה אחת פשוטה.
הרי ההודעה הזאת ברמקולים ברחבי העיר, לרוב מלווה בשריקה חזקה שנמשכת 13 שניות..
כמה זמן זה 13 שניות? כמה זמן זה צניחה של 50 שניות נגיד? נצח? שנייה? ו 13? זה הרי קצת..
תנסו לדמיין את עצמכם עומדים בחדר ומכוונים אליכם נשק יש לכם 13 שניות ליחיות.
ה 13 שניות שלכם בעולם הזה, ה 13 שניות הכי יקרות לכם ביקום, נשימה.. עוד נשימה.. מחשבות..
איך לא חזרתי אליה.. איך לא אמרתי לה, איך אני לא אתחתן? איך אני לא יגדל ילדים? איך אני לא יראה את ההורים יותר?
מה החברים יגידו? מה יחשבו? לאיפה יקחו אותי? מה ירשמו? 13 שניות של נצח.. שבהם אתה לא יודע איפה הוא יפול.
ואז בא בום מרוחק, עמום כמעט..
אתה נרגע, ודיי נגעל מעצמך, כי הרגיעה שלך אומרת שפגעו במקום אחר, ושם, יכול ליהיות ש 13 השניות האלה,
היו הכל בשביל מישהו. כל מה שנשאר לו.

זאת הייתה תקופה מאוד מסריחה בחיים שלי.
לקראת סוף השירות הצבאי שלי איבדתי את החברה שהייתה איתי רוב השירות, וכל הסיפור הזה דיי תיסכל.
מצאתי את עצמי בסוג של מציאות שאתה לא ממש מבין מה רוצים ממך, ההגיון התנגש עם הרגש,
והכל רק חיכה וציפה לאותה שנייה שבה אני אשתחרר.
יש לוחמים שבוכים על זה שהם לא זוכים לראות מלחמה כל השירות שלהם,
לאותם לוחמים אני אגיד עם יד על הכתף ומבט עמוק וכואב בעיניים. התמזל מזלכם חברים.
באותו היום שבו נשמע הפיצוץ הנורא בבית שבו הצוות שלנו שהה המלחמה התקרבה אליי קרוב מאיי פעם.
היא החזיקה לי את הצוואר וכמעט רצחה אותי, ואני? כנראה שאחרי שניערתי את האבק מעצמי,
ובדקתי שחברים שלי שלמים, הבנתי שזה בסהכל היה עוד אחד מאותם רגעים.

עלינו על הציוד ועל הרכבים, תדריך מהיר ופותחים בנסיעה.
הפעם אנחנו ננקום. והפעם זה רק מתחיל.
היינו רעבים להגיע לנקודה, היינו כלכך להוטים להגיע שכל הזמן צעקנו על הנהג, ולאט זה הפך לטירוף..
הקצין לא התערב, הוא היה שקוע במחשבות, ואל המדבר דהרנו במהירות מטורפת.. אטומית כמעט..
ירדתי על הגבעה, מצאתי את המקום שלי ונשכבתי לחכות שהחבר'ה ימשיכו קדימה,
לוקח איתי את הקשר שבמקרה גם הנווט ובצורה מפתיעה גם החבר הכי טוב, ורצים. רצים בעמוק כדי שלא יראו.
דריכות באוויר, הפעם לא שקט, הפעם לא מארב באמצע שום מקום לנסות ולהסתער,
הפעם זה זה, הנקמה שלנו. הפעם זה קורה.
רעש המטוסים והדיווחים החוזרים מהקשר על תצפיות בסביבה נותנות תמונת מצב שכבר הייתה ברורה לנו כשהתקרבנו אל המקום,
עשן סמיך עזר לנו להבין שאנחנו לא לבד. ושכולם, כולם, מאחורינו.

במצבים כאלה המצלמה צריכה להיעצר בסרט אקשן משוגע.
כל מי שהיה באמצע קרב יכול להגיד ששום תיכנון ואימון לא מכין אותך לזה. זה תוהו ובוהו. גהנום.
זה מה שאלוהים ברא לפני שהוא ברא את האור. היה הרוע, הצמאון החייתי הזה לדם.
אתה נלחם ברפלקס ההשרדות שלך בעזרת הגברת רצון ההתאבדות שלך, ובסוף,
יש כאלה שמשאלתם מתגשמת.