מה קורה לנו שאנחנו מתבגרים?
למה אנחנו מאבדים את האומץ וכנות?
אני לומדת מחדש מהבן שלי...
כמה שהוא קטן הוא בוגר
כבר שלוש שנים, הילד שעוד לא ראה 9 שנים של חיו, רואה את עצמו כי הגבר של הבית.
לאחרונה אני רואה איך הוא מתמודד עם הלחץ החברותי.
הוא "מחבב" ילדה בכיתתו
הציע לה חברות למרות האכזריות של הילדים בכיתה, שצוחקים.
אמנם שמנסה לשמור את זה "סודי" משקיע בה.
אמת, הלוואי שהיו משקיעים כמוהו. לפחות הוא יצירתי
פנה עלי היום ואמר, בגלל שהגדולים עושים, רוצה להזמין אותה לסרט.
אני גאה בו, הגבר שלי.
כמה שזה מתוק, בגיל הזה ,זה דורש אומץ.
נכון, אנחנו מאבדים את התמימות והופכים לסוטים, במיוחד בעולמנו
אני מקווה שהוא לעולם לא יפסיק לחשוף את רגשותיו
שהוא תמיד יעשה ויגיד מה שיש לו בלב.
החיים של היום מתנהל סביב משחקים
למרות זאת, אני כנה עם עצמי ומי שמסביבי
אני לא שומרת שום דבר בפנים. ככה אני
יש אלה שמקבלים אותי כך ויש שלא
האם אני תמימה כמו הבן שלי?
אני גאה בו
לפעמים הוא יותר גבר מהרבה גברים שהיו לי הכבוד להכיר
לפני 19 שנים. יום שישי, 16 בנובמבר 2007 בשעה 18:51