המקום שלי

סליחה על השגיאות כרגיל פשוט לא יוצא לי באנגלית

12.15 הטלפון מצלצל, שוב בית הספר
הקול המוכר של המזכירה בצד השני של הקו.
"אמא של א, המנהלת מתבקשת שתגיעי"
"הוא ברח ולא מוצאים אותו....."

פעם ראשונה ששמעתי המשפט הזה, הלב נפל והאדרנלין התחיל לזרום בגוף.
אך עכשיו כבר רגילה ולפחות השער נעול.

מאז הפעם אחרונה ששמעתי את אותה משפט אני כבר מבלה שבועיים כי תלמידה ונמצאת כל יום בבית הספר. מנסה לעזור.
במקביל שיחות ומלחמות עם העירייה, בית הספר, פסיכולוגים וניורולוגים

נתתי לו חצי כדור היום רבע מינון ממה שהוא התחיל.

אחד מהימים הכי קשים שהיו לי היה יום חמישי שעבר.
היום שבו אני התחלתי לסמם את הבן שלי ועוד בלי שידע.
הנורולוג קבע 20מ''ג של Slow Release איך לו עלה על דעתו לציין שאסור ללעוס את הכדור.
וכדי שיעבוד חייבים לבלוע שלם.
אני הסתרתי אותו מאחורי הקורנפלייקס בכפית והוא אכל
20 מ''ג רטלין נכנס לו בגוף בבת אחד.

אני לצערי גיליתי את הטעות שהגעתי לביקור בהפסקה ומצאתי אותו על המדרגות מבוהל ומבובל
אפילו לא בוכה הדמעות מציירות לו את הלחי...
אני קרסתי, משהוא שכבר קורה באופן שגרתי
מה עשיתי לו!!!

למחרת נסינו 10 מ''ג רטלין רגיל
ניסיתי לתת לו במודעות
מלחמת עולם ה-3 ושוב שנינו בוכים.
לא יודעת כמה בלע וכמה הקיא.

יום ראשון
סוף סוף יום ללא תקלות. אני אולי יכולה לחזור לתפקד בעבודה
10 מ''ג כדור רגיל מוסתר בקורנפלייקס.
ביקור בהפסקה, הילד עדיין יותר מידי מסתגר אך יצא לחפש חברים וכן הצליח לחייך
כמובן לא אכל (ושוב אומרים שהתרופה יעשה לו טוב)

ביקור חזרה לנורוליג והחלטה שה slow release כנראה לא מתאימה לו
שינוי במרשם והחלטנו להוריד עוד טיפה כדי לראות
שיט!!! זה לא ניסוי זה הבן שלי אין דרך לדעת??

הגעתי ב12.30, מצאו אותו.
לא תפקד היום, לא הצליח. הוא לא ילד בעיתי איך עבר עליו יותר מידי
Trial and error
נמצא את המינון הנכון
ואני נשארת עם עננים אפורים וקריעת לב ממה שהוא עובר