יצאתי, חזרתי
שוב הזעיקו את עזרתי.
המנהלת דואגת לספר שנקרע
אני דואגת להכעס שיצא
שומעים את הבעטות עוד לפני שמגיעים למשרד
מאיפה הוא מוצא כעס כלכך?
נסיתי לדבר והוא לא משתף
אין טעם עכשיו לנסות להבין
פקששנו היום עם התרופה
אבל בלי קשר לזה כנראה הוא נסער
ה"לא רוצה!! ו"לא אכפת!!"
שפה שכלכך מוכר כבר לא חודר ומעיק כמו פעם
אני עומדת על שלי
"אני כן אכפת וכן רוצה כי אני רוצה לעזור"
השארתי אותו בבית צהרון
חצי כועס
"אתה יודע שאמא אוהבת אותך נכון?"
"כן"
"שתרצה לספר מה קרה אני כאן". "יש מהשהו עכשיו שתרצה לספר לפני שאלך?"
"סליחה.."
"דווקא את זה לא רציתי לשמוע, הפעם לי את לא צריך להתנצל"
"נדבר בערב מתוק שלי, תרגע אני כאן בשבילך"
היום לא כלכך מוצלח
מחר כנראה שוב מושעה
נחכה ליום חדש וננסה שוב
שמישהו יסביר לי איך תוך שעה יוצא ממני שני בלוגים כלכך שונים
יום רגוע וסופ''ש רגוע לנו
לפני 19 שנים. יום חמישי, 27 בדצמבר 2007 בשעה 7:43