אתמול בבוקר קמתי לחיבוק מהקטן שלי
הגדול לא ישן בבית ובאמצע הלילה הקטנצ'יק ניכנס למיטתי כדי להתכרבל
האמת אם לא היה לי כ''כ קר הייתי מתנגדת
אבל זה דווקא היה מתאים גם לי
הלכתי להתקלח והתלבשתי וכמו כל בוקר בקשתי ממנו חיבוק
זה הדרך שלי להוציא אותו מהמיטה
לחבק אותו עד המטבח ששם מחכה לו הקורנפלקס ומשימת הבוקר לקחת את התרופות
אתמול בבוקר היה קצת שונה
תוך כדי החיבוק והסעה למטבח הוא מרים ראשו ועם היד הקטן שלו משדר את שערי מאחורי האוזניים
"אמא את יפה"
אני שומרת הרגעים הקטנים האלה במקום סודי, שהכוח כ''כ חסרה לי
אולי לאט לאט משתפר אבל עדיין אנחנו בשיא המלחמה
תודה לך קטן שלי על הרגעים הקטנים
היום הלך לבית ספר בלי תרופה
מקווה שיחזיק מעמד
לפעמים פשוט עדיף ללכת לישון
עם העצבים ועצב של אתמול והחוסר
הלכתי לישון מוקדם
היום אתחיל להתמודד שוב
יום מוצלח לכולנו
לפני 18 שנים. יום חמישי, 31 בינואר 2008 בשעה 4:21