הלב דופק, אני מתרגשת יותר מהרגיל, אולי בגלל השיחות שהיו במהלך היום
אולי בגלל ההפתעות הקטנות (כן הייתי מופתעת אבל האושר.......כמה אושר)
קיבלתי את ההנחיות ואני מחכה בשמלה קצרצרה ומצבטים
יש משהו בכאב של המצבטים שגורם לי להרגיש כנועה יותר
כאילו ישר מכניס אותי למקום. רק היום אמרת שאני כנראה התחלתי לשכוח את מקומי.. הנה אדוני חזרתי...
החדר מוכן......ואני מחכה.
השמלה כל כך קצרה שרואים את השרשרת של המצבטים מתחת , הסתכלתי במראה ודווקא מצא חן בעיניי.. מחייכת לעצמי ומתה שכבר תגיע.
כל פעם מחדש אתה מצליח לעצור את נשמתי (גם בלי חניקה), פשוט לראות אותך מאחורי הדלת והלב מפסיק לפעום.
אני יושבת לידך אני ומרגישה את זה מבפנים , מולך על הברכיים הראש למטה נושמת את הכאב מהמצבטים וכבר מתה שתגיד לי לעוף לחדר. אתה לוקח את זמנך לא מאשר לי לגעת בך ואתה משחק בי לא אומר מילה....שואלת את עצמי למה אתה כל כך שקט אבל האמת מחשבות כרגע לא ממש מסתדרות לי אני בתוך גל אדיר של עונג עילאי.
"עופי לחדר"....!! נשמעת הפקודה , סוף סוף אני אומרת לעצמי וקמה , מנסה לא לרוץ (בכל זאת לשמור על כבוד מינימאלי)... הצלחתי אדוני?
החדר מוכן כמו שבקשת מלבד הקרח, שכנראה אשלם על זה ששכחתי להכין.
נרות, מצלמה וכל הציוד על השולחן (וכן הוצאתי את הכל) הגיע הזמן לצאת מהארון (תרתי משמע)
מדהים אותי כמה אני גאה להיות השפחה שלך, המקום הכי שליו הוא מקום ללא שום בושה והנה אני שלך...בדיוק כך..
אתה מכסה את עיניי ואני...? עם החיוך הזנותי שלי..
השעווה שורפת את העור והגוף מתרומם מכל טיפה וממלא את כל גופי. קודם צד אחד ואז להסתובב לצד השני, איפשהו בין הבטן והגב כבר לא שרף לי יותר ואני נכנסת עוד יותר פנימה בתוך הבועה שאתה מייצר לי. מנסה לשכוח את מחשבותיי. מרגישה את המצבטים הגדולים (ההמצאה המקורית שלך) רגע אדוני גם את הקטנים!!! .......והנה הפלאש) אתה לא אומר מילה לא מזכיר לי את הטעויות שלי כנראה זה לא העונש .....גם לא מרגיש כך האמת......אבל מה עובר עליך?
משהו קר עובר על גופי, אין לי מושג מה זה אבל זאת הרגשה נעימה. אתה עוצר אני ממתינה ומנסה להקשיב למעשיך כדי לדעת מה יבוא עכשיו. אתה מתחיל לקלף את השעווה מגופי אבל עם מה? זה קר. זה דוקר זה מגרה אולי זה הידית של הגלגל כאב שעבר על גופי לפני כמה דקות? . אתה בדיוק שואל ושנייה לפני שנפל לי האסימון ... "איך הסכינים?".......אני כל כך עמוק בתוך הרגע שלא מצליחה להוציא מילים מהפה. לא יודעת ממה אני נהנית יותר מסשן השעווה או מהצורה בה אתה מוריד את השעווה עם הסכינים ...
כל כך חד, כל כך צמוד לעור, תזוזה אחד לא במקום יכולה לגרום נזק.
אני לא זזה , מרטיבה יותר ויותר אני על הקצה. אתה משחק בי מביא אותי לשיאים חדשים ואני מעופפת למקומות חדשים..
אתה מתחיל להצליף ושואל אותי על הטעויות, אני חושבת , מנסה לזכור את כל מה שאמרת לי שלא היה במקום.
אתה ממשיך לשאול ואני כבר לא יודעת מה עוד והכאב משתלט על מחשבותיי, מעמיד אותי על ברכיי סטירה ועוד סטירה ועוד אחת... ואני מתגאה שזו הפעם הראשונה בה לא בכיתי ..
אתה שואל אם אני באמת מצטערת.....ברור !!! לא?!
עוד לא נחתתי מהספייס שלי ואתה שולח אותי להתקלח ולהוריד את שאריות השעווה, המים במקלחת מחזירים את רגלי לקרקע ואני חוזרת לחדר רגועה ומחויכת.
( עכשיו מותר לי לגעת בך אדוני? :))
אנחנו משתלבים אחד בשני, שוב אתה לוקח אותי לקצה ומכין אותי, עקבות של פנטזיה שדברנו עליה.. אתה שואל מה אני מרגישה ואני מבולבלת בין כאב והנאה ..לא מצליחה לענות.
כן . מילת הביטחון שם, אבל לא רוצה להשתמש בה. עוד קצת וזה כואב ואפילו מאוד, אבל ההרגשות אחרות, חדשות, נעימות....
אני יכולה להמשיך עוד שעות על כל מה שהיה אחרי. פיזית, מנטאלית ורגשית אבל לדעתי משם כבר מילים חסרות משמעות.
שם זה רק שנינו .
אני במקום הכי חופשי, ללא פחדים, ללא בושה, מכורה לך ולגופך.
תודה אדוני על ערב מדהים
אוהבת אותך.
לפני 17 שנים. יום ראשון, 5 באפריל 2009 בשעה 15:57