שאלו אותי לא פעם ולא פעמיים: "מה מניע אותך?". זו שאלה שתמיד התקשיתי לענות עליה, אולי כי התשובה מפוצלת בין שני עולמות שנראים רחוקים, אך מונעים מאותו שורש.
בעבודה, המנוע הוא ההצלחה. הידיעה שהתרומה שלי היא זו שהובילה להישג, העובדה שהערך שלי מורגש בשטח. שם, אני זו שמחזיקה במושכות.
אבל כאן, בעולם האישי והאינטימי, המנוע הוא אחר. זה הרצון.
הרצון לשחרר, הרצון לרצות, הרצון לאהוב – והרצון העמוק להיות נאהבת בחזרה.
כאן מתחיל האתגר האמיתי. בעולם שבו אנו חיים, נדיר לשמוע את המילים "אהבה" ו"בדסמ" באותו משפט. נדיר עוד יותר למצוא זוגיות יציבה שנבנית בתוך מסגרת כזו. וכאן, בדיוק בנקודה הזו, מתחיל הכאב.
המשפט שכתוב אצלי בפרופיל הוא לא שחצנות; הוא האמת הגלויה. אני יודעת מי אני. כשאני מחליטה להעביר את המושכות, להתמסר באמת, אני עושה זאת רק אחרי שכל היסוס נעלם. המשמעות היא שאני מוסרת לידיך הכל – לא רק את הגוף הפיזי, אלא את המחשבות שלי, את הלב שלי, את מי שאני.
אז למה זה קורה? למה בדיוק בנקודה הזו, שבה הכל אמור להפוך לעמוק ומדהים, זה הופך פתאום ל"סוף המשחק" ולזלזול? למה פתאום אני מובנת מאליו? למה ההתמסרות שלי מתפרשת לעיתים כהזמנה להפסקת המאמץ?
כשצוללים לעומק, אני מבינה שגם כאן המנוע הוא דומה לזה שבעבודה: הצורך להיות מוערכת. לא למרות ההתמסרות שלי, אלא בזכותה. הידיעה שדווקא בתוך הוויתור על השליטה, הערך שלי כבת אדם וכפרטנרית נשמר ומתעצם.