הימים האחרונים מרגישים כמו מרוץ בתוך סופה. העבודה שואבת, המחויבויות המשפחתיות מהדקות את אחיזתן, והמחשבות? הן הפכו לרעש לבן, סטטי ובלתי פוסק, שממלא את כל החללים הריקים.
ובתוך הטירוף הזה, פתאום, הזיכרון פתח דלת אחורית.
הוא לקח אותי חזרה למדינה פראית, לילדות שנצבעה בצבעי אדמה ומרחב. אני עוצמת עיניים ורואה את בונגלו הנופש שלנו, בלב שמורת טבע אינסופית בדרום אפריקה. מבנה גדול עם גג סכך שסיפר סיפורים על גשם ושמש, בלי חשמל, בלי הסחות דעת, בלי מסכים שגונבים את המבט.
שם, באמצע השממה, הכל היה ראשוני. הכל פעם בקצב של הלב.
יושבים בלילה מסביב למדורה. היינו עטופים בחושך מוחלט, סמיך וחי, מקשיבים לקולות הרקע של הטבע: שאגה רחוקה של אריה שמרעידה את האוויר, צחוק מצמרר של צבוע שחודר את הדממה. אלו היו צלילים של עולם שלא מנסה להסתיר את הפראות שלו.
ומעל הכל – השמיים.
בלי אורות עיר שיסנוורו את הפלא, השמיים היו מוארים במיליארדים של יהלומים רחוקים. כוכבים שהיו קרובים כל כך שכמעט היה אפשר לגעת. ואם היה לנו מזל, היינו זוכים לשקיעות וזריחות שצבעו את העולם בכתום בוער, רגעים שבהם הקו בין שמיים לארץ פשוט נמחק.
אלו היו חיים פשוטים. חיים שבהם המשמעות לא נמדדה בהספקים, אלא בנשימה.
היום, כשאני מנסה למצוא שקט בתוך המולת המזרח התיכון, שלהניח את הראש לא בא בחשבון הלב נודד לשם. לאותו גג סכך, לאותה מדורה. לחיים אחרים
. לחיים של געגוע.