יש ימים של טירוף בעבודה,
שאני לא נושמת לרגע.
בדרך כלל ימי ראשון.
אבל דווקא היום, יום רגוע.
יושבת עם אוזניות ומוזיקה,
מתעלמת ממה שקורה סביבי.
עובדת על אוטומט, והמחשבות נודדות.
מחשבות על קולר הדוק בצוואר
זה שגורם להרים את הראש בגאווה,
זה שעם או בלי רצועה, משאיר אותי קשורה.
זה שטיפה חונק, אבל עדיין עוטף.
מחשבות על זנב,
שמספר את כל מה שאני מנסה להסתיר.
תנועה קטנה, חסרת מנוחה,
שגונבת את השקט שאין לי בפנים.
מחשבות על סימן,
מודגש על הירך.
סימן של בעלות ושייכות.
מחשבות על מקום
שבו מותר להניח את הכל,
על הברכיים, על השטיח, על הרצפה הקרה.
מחשבות על קול באוזן
נמוך, בטוח, שלא משאיר מקום לספק.
קול שמכתיב את הנשימות שלי,
ומזכיר לי בדיוק למי אני מצייתת
מחשבות על עיניים מכוסות, אוזניים אטומות
כשהעולם בחוץ נמחק, ואין לאן לברוח.
ניתוק מוחלט שמשאיר רק את המגע, הכאב,
ואת הצורך העמוק פשוט לשחרר.
יש ימים שקטים בעבודה,
שבהם הסערה כולה שלי.