קבענו לשבת, אבל כבר לא רציתי לחכות לערב.
אז הגענו לפשרה.
קיבלתי את ההנחיות ביום שישי בערב. רק מלקרוא אותן כבר הרגשתי את הלחות, את הנזילה הקלה. הכל היה מוגדר עד לפרט האחרון וזה מטריף.
קמתי ב-5:00, כמו בכל יום ויומו
יצאתי עם הכלבים כדי לשרוף זמן, וגרמתי להם להתעייף כדי שיהיו רגועים כשלא אהיה בבית.
ב-6:45 כבר נכנסתי לאוטו.
לא קבענו שעה, את זה השארת לשיקול דעתי.
אולי זו הייתה טעות שלך, 😈 חח.
מצאתי את המפתח.
נכנסתי בשקט כדי לא להעיר אותך או את הכלבה, וכמעט הצלחתי.
היא לא נבחה, רק קשקשה בזנב (כמו שאני הייתי עושה) ובאה להגיד שלום.
התפשטתי בסלון.
עשיתי את דרכי לחדר שלך.
החדר בחושך מוחלט, אבל היו הנחיות.
התיישבתי על הכיסא, רגליים מפושקות, מונחות על קצה המיטה.
לצליל הנשימות העמוקות שלך, התחלתי להעביר אצבעות מסביב ובתוכי.
אסור לי להוציא אפילו גניחה אחת קטנה תוך כדי החדירה המענגת שאני מעניקה לעצמי.
אתה מפספס את זה, אבל אתה עוד תרוויח.
כשאני מרגישה את הגל עולה, כשאני כבר טובעת במיצים של עצמי וכל כך רוצה לגמור –
אני זוחלת מתחת לשמיכה ולוקחת אותך בפי.
ידיים מאחורי הגב.
עמוק בגרון.
ואני ...רק לא לגמור.
עדיין לא.
אני מרגישה את כל הגוף שלך מתעורר לחיים.
קצת בלבול.
הרבה גירוי.
והסימן שכל כך חיכיתי לו:
"תרכבי, כלבה, עד שתצא לך הנשמה..."