עבורי, BDSM הוא עוצמה בהתגלמותה. העונג המוחלט, השחרור האולטימטיבי. אני יודעת היום בוודאות—הגוף שלי כבר לא מסוגל לעורר תדר של גירוי או אורגזמה בלי התמסרות מנטלית. בלי שליטה.
אבל לעונג הקיצוני הזה יש קצוות. אי אפשר לגעת באחד בלי לפגוש את השני.
לקח לי זמן למצוא את הדרך אל הסאבספייס. השער אליו לא תמיד נפתח; הוא דורש רמת שחרור שלא תמיד אפשר למצוא את הביטחון להגיע אליה. כל אחת חווה אותו אחרת, ובכל פעם הוא יכול להרגיש כמו משהו חדש:
- ריחוף מנותק מהזמן.
- תחושה חוץ-גופנית מלאה.
- שלווה מוחלטת ומזוקקת.
בתוך החלל המדהים הזה, הדום תמיד שם—שומר, נוכח. והאפטרקייר שמגיע מיד אחר כך עוצמתי לא פחות, לפעמים אפילו יותר. אלו הרגעים הכי חשופים, הכי אינטימיים שיש.
ואז, לעיתים, מגיע הדרופ.
הוא אורב לרוב כשהסשן נגמר, כשנפרדים ואנו נשארים לבד עם עצמינו. תגובה פיזיולוגית, כימית, בלתי נמנעת. ככל שהאופוריה וה"היי" בספייס היו גבוהים ועוצמתיים יותר, כך הנפילה חדה יותר.
שם, כשההורמונים במוח מתחילים להתאזן והסערה דועכת, הריקנות נפערת. ובדיוק שם—הצורך בעטיפה ובחיבוק הופך להכרחי.