איך נראה היום הראשון בעבודה אחרי שבעה ימי מחלה? בצד אחד – המציאות הצינית של עולם המבוגרים: 600 מיילים שמחכים בתיבה, מרתון של חמש שעות בישיבת תוכנית שיווקית שמייבשת את המוח, ואינספור משימות דחופות שרק חיכו שבוע.
ובצד השני, החלק החשוב באמת – הבית. ילד אחד עם לב שבור בגלל ילדה שעברה אותו והמשיכה הלאה כאילו כלום.
ומולי עומדת הדילמה הנצחית של לביאה. כשאני רואה את הכאב שלו, האינסטינקט הראשוני שלי כאמא הוא לטרוף. בא לי להראות לה, לילדה הזו, מה זה לסבול. בא לי שהיא תרגיש בדיוק את המשקל של מה שהיא עשתה. הרי בפנים מסתתר לב רגיש ואוהב, אבל כשפוגעים בגור שלי – אמא לביאה מתעוררת.
אבל אז מגיע המבט המפוכח. למה בכלל להתחיל משהו חדש כל עוד יש משהו קיים שלא נפתר או עובד? הבחירה שלה לדלג הלאה, במקום להתמודד, לא אומרת עליו כלום – היא בעיקר מעידה על העתיד שלה.
לפעמים, החלק הכי קשה בלהיות לביאה הוא לא לצאת למלחמה, אלא לנשום עמוק, וללמד את הגור שלך להניח למי שלא ראויה לו.